סליחה. כמה עולה עיתון?
ככה רציתי לשאול את המוכר במכולת. אבל העדפתי להישאר בבית ולא
ללכת למכולת.
ככה זה כשאתה ביישן ועצלן.
לא הלכתי בגלל שהתביישתי. למה התביישתי? אין לי שמץ של מושג
למה.
ככה נולדתי. משהייתי ילד קטן הייתי מתבייש לקנות ארטיק בים.
וילדים קטנים אין להם בושה הרי מה איכפת להם הם קטנים. אבל אני
הייתי מתבייש ואחי שהיה קטן ממני בשנתיים היה הולך וקונה לי
ארטיק. מזל שהינו בערך אותו גובה. אני עדיין מתבייש וזה הורס
לי את החיים אני לא יכול לבוא ולהגיד למישהי שאני לא מכיר
"שלום". לא מסוגל אני בטוח שהיא תצחק עלי כמו אני לא יודע מה.
חוץ מזה שזה מביך. מה מביך אני לא יודע. והעצלנות שלי משתלבת
אם הביישנות זה הגיע למצב שאני רוצה להחליף ערוץ בטלויזיה של
סבתא שלי ואני מתעצל לקום ולקחת את השלט שנמצא על הטלוויזיה
ואני מחזק את העצלנות שלי בזה שלא נעים לי להעביר ערוץ.
המקום היחידי שאני לא מתבייש בו זה האינטרנט. למה? כי אפשר
להגיד מה שרוצים ולא כולם מאמינים בזה ואף אחד לא מכיר אותי.
אבל כאן במקום הספציפי הזה אני מרגיש מצוין וכמו שאתם שמים לב
אין לי שום בעיה לפתוח את עצמי אל הדף אומנם רק במונולוגים אבל
כל מה שכתוב במונולוגים האלה זה אמת לאמיתה עלי ועל דברים
שגיליתי בעצמי. מאז שהתחלתי לכתוב פה אני מרגיש כאילו אני מספר
לחבר הכי טוב שלי מה עובר עלי. ואתם החברים שלי ואני משתמש
בכתיבה כדי לחזק את הביטחון העצמי שלי ועצם העובדה שאני נגרר
לקומה השנייה כדי לכתוב זה ביטול העצלנות שלי ככה שיש בכתיבה
מין סוג מסוים של תרפיה. מין ריפוי בעיסוק
אבל לכל דבר יש צד טוב וצד רע. הצד הרע הוא שאני הצגתי
במונולוגים הקודמים שלי סוג של רמה מסוימת ואני פוחד לרדת
מהרמה הזאת יש לי עוד לפחות חמישה מונולוגים על כל מיני דברים
ואני לא מעלה אותם בגלל שאני פוחד שזה לא יעניין אף אחד ושזה
לא יתעלה על המונולוגים הקודמים שכתבתי. וככה אני כותב ופוסל
כותב ופוסל.
האם יש דרך לצאת מהסיבוך הזה? האם אי פעם יהיה לי אומץ לשאול
מישהו מה השעה? האם אני אצליח לקום ולהגיע לשלט? כל השאלות
האלה נובעות מפחד. הפחד לטעות. אני פוחד לטעות אני גם יותר
מידי ביקורתי כלפי עצמי
יותר מידי אכזרי עם עצמי. ולראיה: כשהייתי בן 12 שברתי את הכוס
קפה של אימא שלי בטעות. לפני שהיא גילתה אספתי את השברים נתתי
לעצמי עונשים אמרתי איזה עונשים נתתי לעצמי  וביקשתי ממנה
להוסיף כאוות נפשה. העונשים היו כמו : לא לשחק במחשב חודש, לא
לראות טלויזיה חודש, לנקות את הבית של יום במשך שבוע, ולעשות
כלים במשך שבועיים. אבל אימא במקום להוסיף עונשים ביטלה את כל
העונשים שנתתי לעצמי.
המסקנה שלי מכל זה, זה שאני האויב הכי גדול שיש לעצמי.
ומי שחושב אחרת שיהיה בריא.