אתמול בערב, כשהלכתי ברחוב
נתקלתי באישה שהיתה נסערת
היא הסתכלה בלי סוף לכל הכיוונים
מרימה ידיים אל השמיים וצועקת

כששאלתי אותה, הסתבר שהיא מחפשת
את בנה הקטן שקוראים לו 'צדק'
היא חיכתה לו בבית שיחזור מבית הספר
אבל צדק לא חזר...

"צדק, צדק
איפה אתה צדק?"
קראנו שנינו נרגשות.
נאחזת בתקוות אחרונות, אך ידעתי
שצדק לא יחזור...

כשחזרתי עצוב לביתי
חשבתי על כל האנשים
על כל אלה שאיבדו בחייהם
את הצדק הפרטי שלהם...

קשישים שחיים בבושה,
מובטל שצריך לפרנס משפחה,
חולה שזקוק לתרופה
וילד שלא קיבל הזדמנות שווה

משפחות של חללי מלחמות,
קורבנות של האלימות הגואה ברחובות,
אנשים שרוצים אבל אינם יכולים,
ותקוות גדולות שהתנפצו לרסיסים

חשבתי על דת ואמונה
חשבתי על איפה היית כשהיינו זקוקים לך?
חשבתי על אסונות בלתי צפויים
ועל פחדים וחוסר אונים

מדי פעם אני נזכר בקריאתה של האישה
אישה שנאחזה בטיפת תקוותה שעוד נותרה
אישה מבוהלת ושבורה-
אמא שחיפשה את צדק הקטן שלה

"צדק, צדק
איפה אתה צדק?"
אני מצטרף אליה בדמיוני.
ובדמיון- אני שומע:
"אמא, הנה אני"...