פיצוץ אדיר נשמע מאחור, פיצוץ בעוצמה כזאת שאפילו אוטובוס
מתפוצץ לא עושה.
האזעקות מתחילות לצפצף בקולי קולות ובמלוא המרץ.
אנשים פצועים ולא פצועים, היסטריים והמומים, קולניים ושקטים,
צעירים ומבוגרים מנסים למצוא את דרכם ליציאות.
דלת החירום מספר חמש לא נפתחת. דווקא עכשיו?! למה לעזאזל עכשיו
היא לא נפתחת?! שני בחורים מנסים לבעוט בה קצת, בכל הכוח שאין
להם, מנסים לפתוח אותה או לפחות לנפץ את השמשה שייכנס קצת אויר
ויאוורר את המסדרונות מלאי העשן של הבנין.
קול חזק של סירנות דוהרות נשמע ממרחק לא גדול.
מבחוץ כבר אפשר לראות מה שנראה בהתחלה כמו חגיגות ל"ג בעומר,
אבל בפועל זה פטריית עשן סמיכה שלא תסכים להעלם כל כך מהר...
בן מסתובב אליי עם חיוך על הפנים "עכשיו בא לי סיגריה". אני לא
מסירה את העיניים מהזוועות שמתרוצצות לי מולן, מנסה לראות כמה
שיותר, אולי זה ייתן לי סיבה טובה להתאשפז...
"אל תיראי כל כך מופתעת..." הוא אומר במן אנחה כזאת, כאילו הוא
ציפה לזה, כאילו הוא חיכה לזה, כאילו הצליח בעצמו לרסק את
הבניין ולברוח החוצה בשניה האחרונה.
"אתה נורמלי?!" יצא לי בטון קצת היסטרי. לא התכוונתי להיראות
לחוצה או פוחדת, אבל זה כל מה שיצא כשניסיתי לדבר.
"אולי נלך לעזור?" ניסיון אחרון להישמע מחושבת, שוב נכשל
ובגדול. בן שוב מחייך, הפעם לעצמו, כנראה בדיחה פרטית... "בואי
לסיגריה" הוא אומר ומתכוון לקום. זה מה שיציל אותי! ללא ספק!
לא קמתי כמובן, שנינו נשארנו לשבת. פסלנו את הרעיון של הסיגריה
ביחד עם להציע עזרה.
"חצי שעה ועדיין צורחים... לא יאומן. האמריקאים האלה צריכים
לעבור אצלנו קורס מזורז בהתמודדות עם אסון".
רציתי לצחוק, אני חושבת שיצא לי אפילו חיוכון קטן, אבל מה שעבר
לי בראש זה מאיזו זווית אני מכניסה לו סטירה.
"אני הולכת להתקשר לאמא שלי". היא חושבת שאני בלימודים,
בתמימותה... מי עוד הולך לבית ספר בימים כאלה?...
"אמא שלך לא עובדת בבניין הזה... היא בבית מקפלת כביסה. שבי,
תיהני מהנוף".
עוד מילה אחת ואני זורקת אותו לתוך הבניין המתמוטט.
בדרך כלל איתי ועם בן זה הכל ציניות. הוא אומר משהו ואני מוצאת
איך לעוות את זה בצורה משעשעת ולהפך. אבל פניני החוכמה שלי
נטשו אותי... לא הצלחתי לצעוק עליו אפילו.. וכמה קשה להתעצבן
על בנאדם, בפרט על בן, במצב כזה?
"אני מתערב איתך שפסל החירות הבא בתור". הפעם נעצתי בו מבט
מאיים. "סתם, את יודעת שאני צוחק.. את רוצה חיבוק?" הוא שואל
בקול ילדותי ועושה פרצוף של דביל.
"תגידי, בא לך לקפוץ לים בסופשבוע? שמעתי שיש מסיבה.. משקאות
עניינים.. אני אקח את האוטו". חשבתי שאני משתגעת סופית. "בן,
זה הזמן לשתוק. אני רצינית. מלחמת עולם שלישית מול הפרצוף שלך
וזה כל מה שיש לך להגיד?! שב בשקט לפני שאני משאירה אותך פה
לבד".
הוא שוב מחייך. למה הוא לא מפסיק לחייך?! החלטתי לעצום עיניים
לרגע. להתעלם ממנו. לא יכולתי פשוט לקום וללכת כי אז גם אני
הייתי נשארת לבד.. איפה הבן הנורמלי כשצריך אותו?!
פתאום אני מרגישה את היד שלו על הכתף שלי. "מה שלא יהיה, אני
אוהב אותך. תסמכי עליי. לא יקרה לך כלום..." הקול הבסיסט שלו
עושה לי צמרמורת.

יהיה בסדר... יהיה בסדר... איזה יהיה בסדר ואיזה בטיח?!

"בן, בוא נלך מפה. ראינו מספיק. ואם תגעגע למראות, תשים CNN.
בוא. אל תסתכל עליי כאילו אתה לא מבין עברית... לא אמרתי שלא
תסתכל בכלל..." אני קמה בתקווה שהוא יעשה כמוני. אבל הוא נשאר
לשבת. "רבע שעה, רוחמה. רבע שעה."
הוא תמיד קורא לי בשמות כאלה, יוכבד יוספה פאטמה רוחמה עזיזה,
כשהוא רוצה לקבל חיוך והסכמה.
רבע שעה... מזוכיסט קטן.
"סליחה", בן פונה לאיש מלפניו, "אתה מוכן להזיז קצת את הראש..
אני לא מצליח לראות כלום".
זהו, עכשיו הוא באמת עבר את הגבול.

פתאום האורות נדלקים, חתיכות פופקורן מתגלות על החולצה של בן,
וקצת מסביב לפה.
אנשים קמים, מוכנים לצאת לעולם האמיתי, אפילו בן קם סופסוף.
רק אני נשארתי לשבת... בוהה בכתוביות במן שאלה כזאת.
"סרט טוב, אהה? אמרתי לך שהוא צפוי... העב"מים האלה לא נראו
ידידותיים על ההתחלה. והשחקן הזה, וויל סמית' הגבר. מת עליו".
ואני ידעתי שלא הייתי צריכה לעשן לפני שנכנסתי לסרט הזה...