אני שונאת את עצמי על השם המטופש הזה.
אבל זה מה שזה, מכתב שלא נשלח ולא יישלח(?).
לכולם יש כזה, אחד שנמצא לו מתחת להמון דברים אחרים, נשכח
באיזו מגירה נעולה.
אז זה שלי.
וזאת לא יצירת אומנות, זה די קיטצ'י למען האמת, אבל החלטתי
לפרסם את זה בכל מקרה.

לך, היחיד שיישאר לנצח בתוך לבי
(כי מהראש כבר מזמן הלכת. זה הלב שמסרב להרפות...)

שוב ראיתי אותך היום. עם העיניים הירוקות שלך, הצחוק האווילי
שלך.
שוב דיברתי איתך כאילו כלום. וזה נמאס לי.
כל כך נמאס לי. זה כואב לראות אותך ולדעת שאתה בחיים, אבל
בחיים לא תהיה שלי.
אני כבר לא רוצה אותך... אני שונאת אותך.
טוב, על מי אני עובדת?! אני רוצה אותך, מאז ומעולם רציתי
אותך... אהבתי אותך... אתה הבנאדם היחיד שאי פעם באמת רציתי
שיראה אותי בוכה וישים את היד סביבי כדי לחבק ולהרגיע.
הבנאדם היחיד שרציתי לשים עליו את הראש ולהירדם.
הבנאדם היחיד שרציתי (ועוד רוצה, למען האמת) לספר לו על העצב
שלי.
על האושר שלי.
הבנאדם היחיד שאני רוצה להסתכל לו בעיניים ולראות ''אני אוהב
אותך, שירה''.
אתה הרי מכיר אותי הכי טוב, הכי טוב מכולם... גם אני מכירה
אותך הכי טוב, הכי טוב מכולם, ככה אתה טוען... אני מניחה שזה
מה שקורה אחרי שמדברים ומדברים ומדברים כל כך הרבה... הא?!
אוף, כמה שאני רוצה לרוץ אליך, לחבק אותך... לשמוח איתך, להיות
עצובה איתך. להיות שם בשבילך.
זה די מטופש, אתה יודע? שאני כל כך רוצה לתת לך כמה שאני רק
יכולה, ואתה לא רוצה... זה לא פייר, האמת. זה די מרושע.
הייתי רוצה לשמוע אותך, על כל דבר.
לעזור לך מתי שרק אפשר או צריך. להיות שם בשבילך, פשוט להיות
שם.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי אותך, מאז שאני זוכרת את עצמי
אהבתי אותך. כן, לעזאזל עם הכול! אני אוהבת אותך... ואני לא
מאמינה באהבה או בכל מה שקשור אליה... אבל איכשהו, אותך אני
אוהבת... לא ברור למה.
מכיר את הפנטזיה האולטימטיבית? האביר בא, מנשק את הנסיכה ואומר
שהוא אוהב אותה ואז הם דוהרים יחד לשקיעה...
אז אמנם הפנטזיה שלי איתך לא הייתה כל כך אגדתית וציורית, אבל
משהו בסגנון (קיטצ'י, איכס... תראה מה עשית לי), וידעתי שזה
משהו שתמיד יישאר בגדר פנטזיה...

תמיד כשאתה מציק לכולם, לכל הבנות, אני כל כך מקנאה בהן...
שאתה צוחק עליהן או נוגע בהן, זה טיפשי, אני יודעת. אבל אתה לא
מבין כמה טוב לי כשאתה נוגע בי בפעמים היחידות שאתה עושה את
זה... גם אם זה רק בכאפות המפגרות שלך.

אני רוצה לפגוע בך, לפגוע בך כמו שמעולם לא פגעו בך, רק כדי
שאני אוכל לעזור לך לאסוף את השברים מחדש. זה אגואיסטי, ושוב,
פתטי למדיי. אני יודעת, אבל באופן כללי אני מניחה שאהבה זה דבר
די אגואיסטי ופתטי.
אני רוצה לגרום לך לבכות כי אני יודעת שלא בכית מאז שהיית
ילד.
אני רוצה לעורר אצלך משהו. אני רוצה להיות משמעותית בעיניך.
להיות יפה בעיניך.
מיוחדת בעיניך.

אנחנו עומדים בהופעה, רק שנינו, ולא בכוונה - סתם כי אף אחד
אחר לא בא...
ואתה שר ממש ליד האוזן שלי ''את לא כמו כולם, הכי מיוחדת''.
אתה סתם שר לעצמך, ביחד עם יובל בנאי, אבל אני רק מדמיינת
לשניה שאתה שר לי ומתחילה לבכות (אני שונאת לבכות, אני מרגישה
חלשה כשאני בוכה). בדיוק כמו שאני מדמיינת שכשאתה מסתכל לכיוון
שלי אתה בעצם מסתכל עליי. ותמיד כשאני בוכה לידך (עאלק תמיד,
בדיוק פעמיים) אתה בהתחלה מעצבן כזה, כאילו מנסה לשמח, וכשאתה
רואה שזה רציני אתה שואל ''מה קרה?'' עם עיניים דואגות כאלה.
אני לא צריכה את הדאגה המזויפת שלך.
ובכלל, מה אני אענה? שלמרות שאמרתי לך שהתגברתי לגמרי אני ממש
לא?! ששיקרתי? מה אני אגיד? שהדבר היחיד שאני רוצה זה להיות
איתך, באמת איתך?
אפילו צ'אנס לא נתת לזה.
ושנינו יודעים שגם לא תיתן לזה.

יום אחד אני אלמד לחיות עם זה.
אני לא רוצה לאהוב, אני לא רוצה להרגיש. כולם אומרים שאהבה היא
נפלאה והכול, אז למה אצלי זה תמיד חרא? למה אצלי היא דופקת
הכול?
למה אצלי היא מעלה מיליון פוביות שלא היו לפני כן?
אני לא רוצה לאהוב, בעיקר לא אותך...
לעזאזל, חבל שאי-אפשר לבחור דברים כאלה.
אני שונאת אותך.
אני שונאת כשאתה מסתכל עליי, ועוד יותר כשאתה לא...
אני שונאת את העובדה שאתה לא צריך אותי בכלל, שאתה בחיים לא
תצוטרך ולא תחשבו עליי כמו שאני רוצה.
אני שונאת לאהוב אותך.
ואני שונאת את העובדה שאני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותך.
אני רוצה לשבת איתך שעות ולשתוק. אני רוצה להיות איתך, אני
רוצה לחזור הביתה מלאה בריח שלך.
אני רוצה את הקורדרוי שלך, ולא כי יש בו משהו מיוחד - פשוט כי
הוא שלך.
אני שונאת להיות איתך. אבל לפעמים פשוט מחפשת מה להגיד כדי שלא
תלך.

וזה לא שאין לנו על מה לדבר (בכל זאת היינו סוחבים עד השעות
הקטנות של הלילה פעם... פעם).
אני אוהבת אותך, ולא רוצה את זה.
אבל משום מה גם לא ממש רוצה להמשיך הלאה.

זה כואב, כואב פיזית לפעמים... להרגיש כל כך בודדה.
ולא כי אין לי אף אחד.
כי אין לי אותך.
אני כל כך רוצה ממך נגיעה קטנה של אכפתיות.
אני רוצה לחבק אותך ולא לעזוב בחיים.
אני רוצה המון דברים.
והם בלתי אפשריים ובלתי ניתנים לקיום.
                   האמת, אני פשוט רוצה שתהיה מאושר,
                             אז תהיה מאושר, טוב? תהיה
מאושר...

                   שלך (ומאוד מקווה שלא לנצח)
                     שירה