"הקושי תמיד יגבור על השקט", כך הוא לחש לי באמצע היום.
היינו שם רק שנינו, אבל לא היה לי אכפת.
הוא דאג לי באותה שנייה, אני יודעת.
היה בו מין סוג של רוגע, של דממה שלא יכולתי לתאר. היה בו משהו
שגרם לי לאהוב אותו אפילו קצת יותר מעכשיו.
אני דואגת לו. חבל שהוא לא דואג לעצמו. ואולי מזל, אחרת לא היה
לי תפקיד.
אולי יהיה שם לצידי גם בהמשך... חשבתי לעצמי. ואולי לא. חשבתי
שוב. ע"פ העבר, ועוד יותר ע"פ הווה... אולי לא. חשבתי לעצמי
שוב.
הוא ניגש לצד, לא יודעת מה עשה שם - גם לא אכפת לי.
הוא אמר כמה מילים, למישהו בצד - או אולי לעצמו. אני לא יודעת
- וגם לא אכפת לי.
הוא הסתכל עליי. הסתכלתי גם אני עליו, אולי חייכתי אולי לא -
אך מה שכן, הוא חייך אליי. חיוך מאולץ, סתמי. והסתובב חזרה.
על-אף כל המסקנות שלי מאותו חיוך, אני יודעת שהוא היה סתמי,
שלא היה בו שום דבר מעבר לחיוך. אבל הספיק אותו חיוך כדי לגרום
לי להרגיש בטוחה בעצמי שוב.
מילים לא יכלו לתאר את ההרגשה שלי באותה השנייה.
לו רק ידעתי את זה באותו רגע...
היה לי הרבה מה לומר לו. ואמרתי, אמרתי הכל.  הכל דרך השתיקה.
והוא הבין, הבין והפנים.
כ"כ הערכתי אותו, שלא צעק חזרה! והתמקח! דרך השתיקה הטבעית
שלו.
אך לא, הוא קיבל והפנים. קיבל, וסלח לעצמו - ושתק.
כל כך שתק.
מעולם הוא לא הפסיק לשתוק
כיום רק הפרחים שאני מניחה על קברו מידי שנה מדברים ומספרים לי
הכל.
כל השאר זו השתיקה,
השתיקה הכי אמיתית. השתיקה שלו.