כל אחד רוצה לדעת את העתיד. אז החלטתי להיכנס אליו, שיספר לי
מה יקרה מחר.
הכנסתי את הקוד. "שגיאה במערכת", שוב זה קורה, חשבתי.
בפעם הבאה אני אעשה גיבוי. איך כל פעם אפשר לשכוח מחדש את
הסיסמא?.
כל כך הרבה פעמים, כל כך מעט זמן.
"הצלחתי", אז אני זכרתי אחרי הכל, אומרת לעצמי עם חיוך על
פניי.
2 לחיצות ואני בפנים. אך לפתע עיניי קלטו אותו. כן הכפתור הזה,
שעמד לו בפינה.
מי השאיר אותו כאן? לא יכולתי להתאפק וכבר אני שם.

"חשבתי שאני לבד בחדר, מה אתה עושה פה?" שאלתי
"מה את עושה פה?" החזיר לי באותו הטון.
"מי אתה?"
"מי את?"
"מי אני? מי אתה?!"
"אני כמוך ואת?" אמר לי במילים לא ברורות.
"מה כמוני? מה אתה עושה פה בחדר?" שאלתי בחוסר סבלנות תוך כדי
כיווץ אפי.
"אני פה כמו שאת פה, את לא חייבת להתעצבן"
"כמה זמן אתה כבר פה? מה יש לך לחפש פה בכלל?" נסיתי לשאול שוב
בתקווה לקבל תשובה הגיונית.
"אני מחפש את מה שאת מחפשת"
"אני לא מחפשת כלום" השבתי.
"אז גם אני לא" ענה.
"כמה זמן אתה פה? ולמה היית פה לבד? למי אתה מחכה?"
"אני מספיק זמן, גם את היית פה לבד" אמר.
"לא הייתי לבד! אתה היית פה לפני, וחוץ מזה..."
נקטעו דבריי, הוא נעלם.
"איפה הוא?"
לא הספקתי להשיב לעצמי ושוב הוא חזר.
"עכשיו גם את היית לבד בחדר וחיכית" אמר בלעג.
"זה לא אותו הדבר" עניתי בכעס
"אפילו לא הספקתי למצמץ, למה אתה משגע אותי? אולי תגיד לי כבר
מי אתה?"
"זה חסר טעם השיחה הזאת, אני הולכת".

יצאתי משם בהרף עין אבל הסקרנות גברה עלי. חכיתי דקה וחזרתי
בתקווה שהוא עוד שם.
הוא חיכה שם, אבל הוא לא היה לבד.

"היי מי אתה? יש פה עוד אנשים? מתי הוא הספיק להגיע לפה?"
אמרתי וכולי המומה.
"חזרת אני רואה" אמר הפסיכופט
"אתה יודע שאתה פסיכופט?! צחקתי...
"אני לא פסיכופט, אני פה כמו שאת פה"
"מי זה השני שפה? מה הוא עושה פה? חשבתי שאנחנו לבד."
"הוא רק עכשיו הגיע" הרגיע אותי.
"מי אתה ?" שאלתי...
"מי אתה?"
"אני דור" השיב
"סוף סוף יש פה אדם נורמלי לשיחה, אתה יודע מי זה הפסיכופט הזה
שפה בחדר?"
"פסיכופט?! צחק..."הוא לא פסיכופט, הוא אחלה בנאדם"
"מה אחלה? אבל מי הוא? לא משנה, עזוב..אני כבר לא רוצה לדעת.
אני יוצאת מפה, אין לי עצבים אליכם"
אבל לא באמת התכוונתי לזה, בכלל לא רציתי לצאת משם.
החדר כל כך שומם, עם כל כך הרבה מקום אבל ריק, ריק מכל שפיות.
אז נשארתי לכמה דקות או שעות. באמת שהזמן עבר מהר, מהר מידי.

"אני צריכה ללכת" אמרתי בבאסה
"ביי" ענו ללא היסוס. דבר שכאב לי בלב,
"איך הם יכלו לנפנף אותי אחרי כל כך הרבה זמן שדיברנו, אם זה
נקרא לדבר."
לא הספקתי לזוז וכבר קלטתי את עצמי לבד בחדר, דבר שגרם לי
לבהות באותו כפתור.
לחצתי עליו.
וכך זה נגמר.

עוד יום שומם בצ'אט של בית סיפרי.