היא לא מבינה למה בוקר עכשיו
כי בלילה הרבה יותר קל להיות מדוכא
ואם בא לה עכשיו להיות עצובה
אז היא רוצה שהבוקר יחכה
כי השמש הזורחת מפריעה לעיניים הבוכות
והקרניים החמות מייבשות את הדמעות
ולשמש אי אפשר להסתכל ישר בעיניים ולצעוק
כמו עם הירח, הלבן והמתוק
ואי אפשר גם לחפש בכוכבים ולזעוק
כי לא רואים אותם באור אפילו שהם שם, רחוק
היא מנסה להיות חיובית ולקוות שהלילה יגיע מהר
והיא מאוד מקווה שזה לילה כזה שנשאר ולא אחד שהולך וחוזר
כי נורא מתחשק לה להיות עצובה
עם כל היגון שתקוע בפנים
ונמאס לה להיות לא חשובה
ותמיד להיות בין אחרונים
ואוף כמה רע שבוקר עכשיו
והלילה יבוא רק עוד הרבה זמן
היא מתפללת שתעבור את היום בשלום
ועד הערב עוד תעמוד איתן
אבל החלקים לאט מתחילים להתפזר
והדמעות הופכות לאבק באוויר
ולמה הלילה כל כך מאחר
שמישהו יתפוס כבר שעון ויחזיר
את כל השעות אחורה מהר
ואז גם תוכל להיות עצובה וגם לבכות בלל משהו אחר