לגדרי,


חרב העולם, שוכב דומם. מתעסק זוטות, מתחיל לספור גופות. לא
הראשון ולא השני, ואני עוד לא באביב העשרים וזוגי.
עכשיו מודיעים לשכנים של תומר, הם עוד לא יודעים שאין יותר
חומר.
מהרגע שבו מגיעים לדלת, הרגע שבו נוסף עוד קמט, נוקשים קשות,
מאותו רגע יישמעו רק דלתות נטרקות.
כל דלת שתפתח, בה הוא לא יכנס, מחר הוא בארון יילקח, וכולם
יחכו לנס.
יקשיבו טוב - אולי הקופסא תתחיל לדבר, זה ימשיך לצרוב - הכאב
לא יגמר.

והעולם לא נפסק וכולם ממשיכים לחיות, וכמו חיידק - אותם קוצים
הופכים אותנו
לגויות.
איך אפשר לשמור על קוץ כשהוא בתוך מוגלה, למה שהגוף לא ידחה
אותו - אין צורך בהמולה.
בעולם טבעי וישר וישר, מה שיפה הוא טוב והמכוער-אכזר,
אז איך קוץ מטונף עם מבטא כבד שלא שלי, איך הוא מארגן מחדש את
ביתי?
אל תחבר את יגונך לשלי, אני עצוב על גדרי ואתה על עלי.

תתרחק ואל תתקרב, תחנק ואל תתערב, תגור רחוק שלא
אשמע את הצחוק, תשאר שם כדי שאשר דומם. כי אני הוא הרוב-
ודומם
מרוב עצבות, מרוב קברים ומכאוב- אל תיקח ממני את הציונות. אל
תהפוך את היפה למכוער, אל תשתלט על גבעה או הר.
בוא אל ביתי - תתרחק מהפלישתי, נייבש ביצות - נחבר תרבויות. אל
תקח לאחר זיתים,
אל תתן לי לראות ילד בוכים, אל תכניס אותי לבתים,
אל תתן לי לשמור על צירים.

כי אם תתן- אני אשמור, ואם תבקש - אני גם אקבור,
כי אני לא משפחת גדרי, והמוגלה עוד לא פגעה בי, אבל לאט לאט
היא מתפשטת בוורידיי, עוט מעט ולא אוכל עוד לשאת את כאביי. אם
גדרי עצר מחבל מתאבד, ואם גדרי יצר כאב נודד. מה יגידו במולדת,

מושבה לוחמת? או קוברת. הלוואי שנצליח כולנו להלחם, כדי שגדרי
יהיה האחרון שלכם. אני מוכן למות על ביתי, אך אנא אל תשלחו
אותי
לארץ לא לי. בואו נלחם כנגד הקוצים, אם הם כאלה חרוצים -
שישמרו
הם על השרצים. ואם רוצים הם עזרה? בואו מאחורי הגדר, אנחנו שם
לעת צרה. במלחמה שהיא מעבר לרצועה צרה. מלחמה על הנופלים
האחרונים. שלא יהיו יותר בשטחים.