לפעמים כל כך כואב עד שבא לבכות. שנים כה רבות של מלחמות על
מדינה אחת קטנה בה לאף אחד לא טוב.
היכן נתחיל?, הרבה דברים צריכים להיאמר. האם באבטלה שאינה
מעוניינת להימגר, או שמא נשוחח על בעיה חברתית הפוערת סדק בלתי
ניתן לאיחויי, והסדק הולך ומתרחב לקרע ממשי בתוכנו.

הבה נתקדם אל הנושא החם ביותר, הרי זוהי הסוגייה המדינית, יותר
מחמישים שנה ואינספור ראשי ממשלה שהתחלפו נמרצות לא הצלחנו
למצוא פשרה על אדמת הביצות.

דם נשפך בין אצבעותינו כביכול היה חלב עזים, שכן ידוע שעל חלב
שנשפך אין בוכים. אבל נעזוב לשנייה אחת את הפלשתינאים הרי
בתוכנו, עם ישראל, נמצא יותר משניים. ימין ושמאל, שינויי וש"ס
למי כבר אכפת מי קיבל עוד מנדט, המצב נמאס!.

חשש כבד לעוד שנה דוגמת 1995, וכבר חלף יותר מעשור עצוב ונדמה
ששכחו מאותו עמיר עלוב. נפתח עיתונים או טלוויזיה ונשמע קול
בוכה קורא בזעקת אימה: " נרצח ראש הממשלה!."
ואז כולם יאחזו ראשיהם בתדהמה וישאלו: " הכיצד קורה דבר שכזה
במדינה כה נאורה, הרי מדענים ייצאנו לחו"ל ופרסי נובל חולקו
לנו בכל שנה."

אז מדוע אין אנו מטעויות העבר למדים?
התשובה הינה פשוטה וישירה: אנו טיפשים!.
שותקים כאשר לכל איש ציבור יש תיק פלילים ומעניקים כוח עצום
בידי מעטים.
לסיכום, יקיריי, התחילו לצחוק שכן מחקרים מוכיחים שצחוק בריא
יותר מלבכות...