הרוח שרקה, אמצע הסתיו. למרות האווירה העגומה, צומחים כאן,
בבית הקברות, המוני חצבים.  ההלוויה עכשיו נסתיימה. אמא תמיד
אמרה לי שאני גבר, ושלגברים אסור לבכות, ובכל זאת, כשהנחתי את
הפרחים על הקבר שלה, לא יכולתי שלא לבכות. אבל לפני שאספר לכם
מה קורה ברגעים אלו, אתם חייבים קצת רקע עלי.

אז ככה, אמא שלי, ענת, הייתה בת 15 כאשר ילדה אותי ואת אחי
התאום, אורן. נולדנו בלי אבא. הוא נטש את אמי ברגע שגילה על
ההריון. הסיפור הזה היום הוא כבר נדוש ומוכר. נערה צעירה פוגשת
בחור בוגר יותר. הוא מחזר אחריה בלהט, וכשהיא נענית לו, נכנסת
להריון, ואז הוא בורח. אבל מה שמוכר ונדוש היום ( וגם היום זה
קשה, אתם חייבים להודות) זה בכל זאת לא מה שהיה פעם...
ענת, (אמא שלי, אני מזכיר), הייתה הילדה השמינית מבין שניים
עשר ילדים, במשפחה דתית בקריית ים. ההורים שלה עלו מעיראק עם
הילד החמישי בבטן, וחודש אחרי שהתמקמו בדירת חדר וחצי, הוא כבר
נולד. האמת? אני לא יודע הרבה על המשפחה של אמא, או מי הם
האחים שלה ומה קורה איתם. אחרי שהיא נכנסה להריון וסירבה לנהוג
לפי הנוהל המקובל באותם ימים, כלומר לנסוע למקום רחוק ושאנחנו
נגדל בתור הילדים של אחותה הגדולה, נידו אותה מהמשפחה.

אמא אף פעם לא סיפרה יותר מדי על החיים שלה לפני, וגם לא יותר
מדי על אבא, אבל באופן כללי, הם נפגשו במקרה, הוא היה חייל,
ואמא הייתה בת ארבע עשרה וקצת, אבל נראתה בוגרת לגילה. הוא קנה
לה גזוז ולקח אותה לקולנוע, ופעם בא לבקר אותה בבית הספר כשהוא
על מדים, וכל החברות שלה התעלפו מקנאה. הוא לא היה צריך יותר
מדי לבזבז עליה כסף אחרי ההופעה הזו. היא כבר כל כך הייתה
מוקסמת ממנו, שלא חשבה בכלל על מעשיה, ושכבה איתו. ובאותם
ימים, מי בכלל ידע על אמצעי מניעה?
כמובן שהחייל האמיץ שוויק, נעלם עם היוודע דבר ההריון. האחים
של אמא איימו לרצוח אותו גם ככה, אבל כשאמא מרדה נגדם.... טוב,
בשלב הזה כבר לא ממש הזיז להם. ישבו עליה שבעה, ונשארו  רק 11
ילדים. הרי גם ככה סבתא ילדה בעצם ארבעה עשר ילדים, אלא שאחד
נולד ללא רוח חיים, ואחד מת שעתיים לפני הברית, אז מה זה עוד
אחד?
ואמא מה? היא נסעה לה לחיפה. תהרגו אותי איך הצליחה להסתדר לבד
ולעבוד, ועוד לגדל את שנינו, תאומים, אבל היא הצליחה. שדה היא
הייתה, האמא שלי.

באמת שכל השנים לא חסר לנו כמעט דבר, לאורן ולי. אמא דאגה
שמהכל יהיה לנו מספיק. הבעיה הייתה אחרת, אבל.
אולי הייתה זו ההתחלה העגומה של חיי, שהובילה לכך שאחר כך
הגוון העכור לא מש מהם, לא יודע. תמיד הייתי הילד הדחוי. לא
משנה כמה חכם או יפה או מוצלח (לא שאני כזה, אבל אורן היה כל
הדברים האלו, וזה לא ממש עזר גם לו), אבל כשאתה ילד בלי אבא,
ועם השמועות שהסתובבו על אמא ועל הדרכים שלה להעמיד לחם ובשר
אצל השולחן, אתה לא ממש הופך למלך הכיתה. בלשון המעטה. ילדים
הם עם אכזר. מורים אפילו יותר. איזה סיכוי היה לי בכלל?

בשנים הראשונות לחיינו, זה לא ממש הפריע לאורן ולי. היה לנו
אחד את השני, והייתה לנו אמא, שתמיד דאגה להיות שם כדי להשכיב
אותנו לישון עם סיפור של לפני השינה, ולנשק את כל הפצעים,
ולהכין לנו את הסנדוויץ' הכי מיוחד ומקורי ומרק חם בחורף. אבל
ככל שנקפו השנים, הצורך להתקבל בין כולם ולמצוא את מקומי בעולם
הגדול, לא רק בבית, גבר.
אורן זה יופי, אל תבינו אותי לא נכון, אבל אורן זה לא חברה.
ואני רציתי חברה, באמת שרציתי.

בסתר לבי אהבתי את דנה. לדנה יש שיער שחור וחלק ועיני שקד
ירוקות. יש לה גם אף סולד, ובכלל, היא ילדה ממש מתוקה! אבל בלי
אשליות... היא מקובלת, ואני, איך נגיד את זה בעדינות? ממש ממש
לא.
סתם כדי להמחיש את גודל ההבדלים בינינו, אני יכול לספר לכם
שדנה היתה מהילדות האלו, שתמיד הצטיינו בהכל. היא הייתה תלמידה
למופת, שנתנה שיעורים פרטיים בחינם לילדים משכונות מצוקה שלוש
פעמים בשבוע, הייתה חברה במועצת התלמידים של בית הספר, ואחת
הכותבות בעיתון החודשי שלנו. היו לה שלוש חברות טובות, שגית
,עלמה ונטלי, ותמיד היא הייתה מוקפת מעריצים, בנים ובנות כאחד.
אני, לעומתה, חוץ מזה שבסולם החברתי של הכיתה הייתי בערך שניים
מהסוף, אחרי בני , המסריח שלא התקלח, ויואב המתנשא, הייתי גם
אחד התלמידים הכי בינוניים בכיתה, לא הצטיינתי בשום דבר מעולם,
וגם כשניסיתי פעם להתקבל לעיתון, כדי לעבוד לצידה של דנה,
קיבלו אותי רק על תנאי. פעם, באמת, קיבלנו משימה משותפת, לערוך
סקר ולהסתובב ברחבי בית הספר ולשאול את כולם לדעתם. הסקר היה
רעיון של דנה, אז הבנתי למה היא לא כל כך רצתה לחלוק את זה
איתי, וכשאורן אמר שהיא בעצם סתם צבועה, ובכלל לא בנאדם טוב,
נורא הגנתי עליה. בחירוף נפש. "תראה" הוא אמר לי באחת ההפסקות,
כשרבצנו על הדשא ויכולנו לראות את דנה וחברותיה המעיקות
מקרקרות סביב התלמידים ושואלות על הסקר שלהן, "למה אין לה בעיה
לחלוק את הרעיון שלה איתן?".
"אתה לא מבין" הסברתי לו אני "הן החברות שלה. הן מכירות אותה.
באיזה שהוא מקום זה גם בטח רעיון שלהן קצת. זה רק הגיוני."
ואורן היה חכם ובעל הבחנה נפלאה, אבל יותר מהכל הוא היה אחי
התאום, אז הוא לא אמר כלום על זה שאודי ויוחאי וישראל ועוד
כמה, גם עזרו להן במשאל.

אז עכשיו יש לכם את כל הרקע שאתם צריכים כדי להבין, שכל משאת
חיי באותם  ימים, היתה קצת יחס מצידה של דנה. שרק תראה שאני
קיים, ולא תזלזל בי. באמת שלא היה דבר שרציתי יותר, או אפילו
באותה מידה, כמו את אהבתה של דנה.
אבל בימים האחרונים, החיים שלי קיבלו תפנית מפתיעה. פתאום
הפכתי לגיבור הראשי של המחזה, וכל הזרקורים מופנים אלי. פתאום
כל המורים שואלים לשלומי, ויוחאי מזמין אותי לשחק איתם כדור
סל, ושגית ועלמה ונטלי מאדימות מבושה כשאני עובר לידן, ודנה כל
הזמן מחבקת אותי ומלטפת לי את השיער. בכל הזדמנות.
וכל זה למה? בגלל התאונה. בטח אתם חושבים לעצמכם "על איזו
תאונה הוא בכלל מדבר?" ושניה אחר כך אתם פתאום נזכרים בהתחלת
הסיפור, עם החצבים וההלוויה שברגעים אלו הסתיימה. אז כן. הייתה
תאונה.

לאורן התחילו להיות כאבי ראש לא ממש מוסברים, ולפעמים זה היה
מלווה בהתכווצויות כאלה בכל מיני מקומות בגוף, שהוא היה מרגיש
כמו סכין שחותכת אותו. אני יכול רק להבין כי אני מבין את אורן
יותר מאשר את עצמי לפעמים, אבל כל הסיפורים האלו על הקשר
המיסטי בין תאומים, זה ממש לא נכון. מעולם לא הרגשתי כשהוא
הרגיש. אמא, כמובן, לקחה את אורן לבדיקות, אבל ברמב"ם לא ממש
הצליחו לגלות ממה זה נובע, ואמא אמרה שהיא מכירה איזה רופא בעל
שם באיכילוב בתל אביב שחייב לה טובה, אז היא ואורן נסעו.
אני הייתי בבית ספר באותו זמן, נכשל בבחינה למתמטיקה. עניין
שבשגרה.
לא ברור למה המשאית ההיא קצת לפני טירת הכרמל, לא שמה לב שהם
באו מולה. זה הכביש הישן בחיפה, וברור שזכות הקדימה היתה שלהם,
ובכל זאת, עובדה. ולמי אכפת אם הוא שתה או שלא, ועל כמה קמ"ש
הוא נהג, כשאמא שלי נהרגה במקום, ואורן עכשיו בבית
לווינשטיין?

מסתבר שאכפת. להמון אנשים. מהטלוויזיה והעיתונים באים לראיין
אותי כל הזמן ולי אין בכלל ראש אליהם, אז דנה מרכינה את ראשה
על כתפי ומספרת להם איך אורן ואני היינו קשורים בקשר קוסמי,
ואיך ממש נכשלתי בבחינה ברגעים שהמשאית נכנסה בפונטו של אמא,
וכמה אמא הייתה אישה מדהימה ומעוררת הערצה. ותוך כדי שהיא
מספרת את כל הדברים האלה, ראשה מונח על כתפי הצרה, היא אוחזת
בזרוע שלי ביד אחת, ובשניה מלטפת לי את הבפנים של היד.
עכשיו אני אמור לעבור לאחותה בת העשרים ושש של דנה, שמוכנה,
לבקשתה כמובן, לאמץ אותי, כדי שלא ישלחו אותי לאיזה קיבוץ או
מוסד אחר.
כולם מסתובבים סביבי כל הזמן ודואגים לשלומי, דנה לא מפסיקה
לתלות בי את העיניים הירוקות המדהימות שלה, שמקבלות גוון מהפנט
עוד יותר כשהן רוויות דמעה.
תראו מה זה. אמא שלי מתה, אח שלי צמח, אין מי שישמח בשמחתי.
ודנה, אוהבת אותי...