אני שונא ערסים. שונא את איך שהם נראים, שונא את הריח שנודף
מהם, שונא את התסרוקות המוזרות שלהם, שונא את הבגדים שהם
לובשים, שונא את החברות הפרחות שלהם שנגררות אחריהם כמו כלבות
מיוחמות, שונא את ההתנהגות שלהם, שונא אותם, אבל הכי אני שונא
את החברים הערסים שלהם.
צדוק היה ערס. לא סתם ערס צעצוע, הוא היה האבא של כל הערסים.
אם הגעתם אי-פעם לרחוב ביאליק ברמת גן בטוח פגשתם אותו, צדוק
לא ידע שהוא ערס, צדוק חשב שהוא סטייליסט.
בערך בן 21, כהה, מצויד במשקפי שמש לבנים של אוקלי, מכנסי
שלושת רבעי בצבע צהוב בוהק של אוניל, כפכפי אצבע של ריף, חולצה
בצבע אדום מזעזע עם הדפס ענקי של פוקימון - כל אלה, יחד עם
השיער המחומצן בצבע בלונד פלטינה וכובע המצחייה הכחול של
קוויקסילבר, הצטרפו והפכו אותו לקריקטורה המהלכת שהוא היה.
בכבוד המפוקפק להיתקל בצדוק זכיתי בגיל 16, בדיוק חזרתי
מהתיכון, כולי טרוד מהעובדה שמחרתיים מגיע מועד הסיום להגשת
העבודה השנתית בפסיכולוגיה, אבל אני עדיין לא התחלתי את
העבודה. שקוע במחשבות פסעתי לי לתומי ברחוב לא שם לב לאן אני
הולך. פתאום, שמעתי קול קורא לי: "ילד, בוא הנה, בוא נו, אל
תפחד, אני לא ארביץ לך", הפניתי את הראש וראיתי את צדוק יושב
על גדר במרחק עשרים מטר ממני מסמן לי לגשת אליו. לא ידעתי מה
הוא רוצה, אבל המראה שלו כל כך שעשע אותי עד שהחלטתי לבדוק.
"עד כאן" אמר לי צדוק בטון תקיף, כך עמדנו אחד מול השני במרחק
שלא עלה על חמישה מטרים, חיכיתי לשמוע מה הוא יאמר עכשיו,
התשובה לא איחרה לבוא. "אני צריך כסף לסיגריות, נגמר לי, ילד
תן לי 10 שקל ועוף מכאן" הוא סינן לעברי. חשבתי על העניין הזה
למשך שנייה או שתיים והחלטתי שהיות ואני לא בנק נראה לי שצדוק
יצטרך לחפש לעצמו נתיב השקעה אחר:
"אני נראה לך כמו כספומט?" שאלתי אותו.
"תגיד לי, יש לך מושג עם מי אתה מתעסק? אני צדוק בן נרגיל
ומאוד מאוד כדאי לך לתת לי את מה שאני מבקש ממך בלי לעשות
בעיות כי הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שחברים שלי יבהירו לך
במקומי. תדע לך שעם צדוק לא מתעסקים!" הוא צרח לעברי. העפתי בו
מבט חטוף וראיתי שהוא התחיל להחליף צבעים, ותוך כדי כך ווריד
גדול שנמתח לו מהמצח ונמשך עד לרקה החל לפעום.
החלטתי שזה הזמן המתאים לחתוך משם. לקחתי את עצמי ורצתי
במהירות לכיוון תחנת האוטובוס שלי, צדוק התחיל לרוץ אחרי,
לתדהמתי גיליתי שהיצור הזה די מהיר. למזלי, באותה השנייה הגיע
האוטובוס שלי לתחנה. עליתי עליו ועוד הספקתי לראות איך צדוק
מנסה לרוץ קצת אחרי האוטובוס לפני שהעשן כיסה את כולו.

אחלה היכרות אה?

עד שהגעתי הביתה כבר הספקתי לשכוח מכל הסיפור, צדוק לעומת זאת,
זכר טוב מאוד את טעם העשן שהותיר האוטובוס בפיו.

אני שונא ערסים, ומסתבר שגם הם שונאים אותי.

צדוק חזר הביתה עצבני, הוא לא ידע על מה הוא כעס יותר, עלי
שנתתי לו לאכול עשן או על עצמו שנתן לי, אשכנזי קטן ומנומס,
לברוח לו מהידיים לפני שהוא תפס אותי ופוצץ לי את הצורה.
"צדוק, הפירה מוכן!", רגע אמא, הוא ענה לה בעדינות, ונכנס
למטבח לאכול את ארוחת הצהריים שלו.
אחרי ארוחת הצהריים, צדוק הרגיש קצת יותר רגוע, הוא ישב בסלון
ביתו, העביר את הערוץ בטלוויזיה לערוץ שמבחינתו שידר איכות
בלתי מתפשרת: הערוץ הים תיכוני 'בריזה' ובזמן שזאב רווח עשה את
ה'מיאו חתולה' שלו, צדוק תכנן נקמה.

כעבור שנה, צדוק ניסה להוציא את התכנון לפועל, צדוק נכשל.

"כמה כאלה יש שם?" שאל אותי גילי. "נראה לי שמשהו כמו 20, יש
לך מושג למה הם כאן?" עניתי.
גילי לא ענה, הוא רק עמד והביט בהם, חבורה מצחיקה של 20 ערסים
צבעוניים להפליא לבושים במיטב החולצות הצמודות עם הדפסים שונים
ומשונים של פוקימונים מכל הסוגים. "חבל שחיים לא כאן, הוא היה
קורע אותם בלי מלח" אמרתי לגילי. גילי צחק, "אין בעיה, אני אקח
את הארבעה עם הרייצ'ו, אתה תיקח את הארבעה עם הפיקאצ'ו ונראה
לי שיהיה בסדר" הוא אמר. "עוד משהו, אם כבר אנחנו הולכים ללכת
מכות עם המפגרים האלה, לפחות שזה יהיה משהו טוב, נגיד, כמו
בבאטמן המצוייר, שיהיו כל מיני קולות של מכות עם דיבוב: 'פאף',
'בום' 'טראח', כאלה". "בכיף" עניתי. והתחלנו להתקדם לעבר
החבורה המגוחכת למראה.
"אתה יכול ללכת, יש לנו חשבון עם החבר שלך כאן", צדוק סימן
לגילי להתרחק מהאזור, גילי לא זז.
"יש לי רק שאלה אחת אליך" שאל גילי את צדוק.
"כן, ילד, מה אתה רוצה? רק תעשה את זה זריז אין לי את כל היום,
אני צריך להספיק להכניס את החבר הזה שלך כאן לאשפוז ולחזור
למשחק של מכבי", צדוק ענה.
"לא יודע, הבטיחו לי כאן מכות עם קולות של דיבוב, רציתי לדעת,
אתה יכול אולי לומר לי איזה צליל הראש שלך יעשה כשהוא ייפתח?
זה יעשה 'פאף'? 'בווום'? או אולי בכלל 'קראאאאאק'?"
צדוק ההמום רק עמד לו שם ורעד מעצבים, החברים שלו, שאר
הפוקימונים, עמדו ומלמלו לעצמם גבב של שטויות לא ברורות על זה
שאם הם היו במקום צדוק הם לא היו מוותרים.
"אני חושב שעכשיו זה זמן טוב", אמרתי לגילי, הוא הסכים. שנינו
התחלנו לרוץ משם כמו מטורפים כשהערסים הדפוקים האלה רצים
אחרינו.
"תרחיקו אותם מאוטובוסים" צדוק צעק לחבריו המאותגרים שכלית,
שעה בה עלה בו שוב אותו טעם מוכר של עשן אגזוזים.
תוך כדי ריצה שמתי לב שאחד הפוקימונים מתחיל להשיג אותנו,
הסתובבתי וחיכיתי.
"יש סיבה שאתה רץ אחרי כמו איזה כלב?" שאלתי אותו.
"צדוק אמר לי שמגיעות לך מכות", הוא אמר לי ונעצר.
"אוקיי, עכשיו אני כאן, בוא תן לי מכות, אבל אני מזהיר אותך,
אני לא אחראי למה שיקרה אחר כך" עניתי. "למה, מה כבר יקרה אחר
כך?" הוא שאל מופתע.
"לפני שאתה מרביץ לי, ולפני שאני מגלה לך מה יקרה אחר כך, אני
רק רוצה לדעת דבר אחד, איך קוראים לך? נראה לי שזה המינימום
שמגיע לי לדעת לפני שאני חוטף מכות לא?"
הערס הסתום רק הרהר לעצמו קצת ואז ענה:" ניסים, קוראים לי
ניסים, ניסים בן בסט ועכשיו חתיכת טמבל, בוא ותגיד לי מה יקרה"
הוא צעק.
"אין לי מושג, אבל אני כבר מודיע לך שאני לא אחראי לזה, אתה
יודע, ככה זה כשאבא שלך יושב בבית סוהר על רצח, פתאום יש לו
חברים בכל מיני מקומות, ניסים, לך תדע".
ניסים הסתובב לאחור והתחיל לרוץ משם, כעבור כמה שניות הוא כבר
נעלם מטווח ראייה.
"על מה אתה מדבר? אבא שלך לא יושב בכלא בכלל?" שאל אותי גילי.
"מה שהוא לא יודע, לא יכול להזיק" עניתי לו. שנינו המשכנו משם
ברגל, ראינו שאף ערס כבר לא רץ אחרינו, לא צדוק ולא אף אחד
מהחברים שלו, כנראה שניסים הפיץ את השמועה.
"זה היה ממש נס שהם לא פוצצו אותנו" אמר לי גילי, "לא נס"
תיקנתי אותו, "ניסים". שנינו צחקנו.