המכתב הגיע באיחור של חודש, מבחינתי היה עדיף שלא יגיע, מי
שהיה חברי עד לא מזמן הפך לפתע ליועץ וביקר אותי על דרך חיי,
לטענתו אין אני חי חיי אושר ואיני מוצא סיפוק בכל תחומי חיי.
הוא גם מדבר על השקפת עולם לוקה וחוסר גמישות, אך בשלב זה כבר
הפסקתי לקרוא. אם היה בכוונתי להשיב לו על המכתב הבזוי הזה
הייתי בוודאי מעיר לו על אורך חייו חסר הכיוון, לא מבוסס לא
רווחי. על איך אנשים אובדים כאשר אין להם מסגרת כלשהי ועל איך
הוא חייב למצוא לו בקרוב עבודה אחרת יבזבז את עצמו.. לקחתי
לעצמי אתנחתא והתיישבתי לי בחושך וכאשר הבחנתי ששני ילדי
משחקים בגינה האחורית הבנתי שהוא טעה, אומנם עיסוקיי היום
יומיים לא גורמים לי חיוך או הנאה בו ברגע אך אני לא יכול
לדמיין את עצמי יותר מאושר מאשר לראות את החיוך שעל פני ילדי
והביטחון שיש להם מה שהם צריכים. הקשר שלי עם חברי עבר את
הגבול, אני כעת לא בוטח בו מספיק בכדי לספר לו מה שעד כה היה
נראה לגיטימי, אולי שנינו פשוט שונים מידי. אני לא חש שום
טינה כלפיו.
במכתבו הייתה נימה אופטימית וזאת בניגוד לתוכנו, הוא טוען
שהוא הבין ואני מסכים אתו, שנינו פשוט שונים... אין זה דבר רע
שכן אין אנשים אשר דומים זה לרעהו, אם מצב זה אכן היה קיים
הייתי יכול להתכתב עם עצמי... אך דומני שמצב זה נפתר על הצד
הטוב ביותר.
כבר שנתיים לא שמעתי מחברי, הקשר ההדוק שהיה בנינו נשכח,
נעזב, ומשום מה - למרות שהרגשתי שמה שקרה היה נכון זה השאיר בי
חלל ריק כאילו חלק ממני חסר, ובכל החלטה שהחלטתי שמעתי אותו
בתוכי לוחש לי "תחשוב על עצמך" או "רק עם זה יעשה אותך מאושר"
, משפטים כאלו שלעולם לא הייתי אומר לעצמי לולא פגשתי אותו.
רגשי געגוע החלו לנגוס בלבי, אותו חלק שהפך לחסר ברגע שחברי
הלך כעת והחל לגדול.
יום אחד כאשר חשתי צורך לצאת מן הבית, החלטתי ללכת לשבת
ב"שקיעה", השעה הייתה שעת צהרים מאוחרת, ישבתי לי בשולחן בחוץ,
וצפיתי למשך מספר שעות על האנשים שמתרוצצים להם ברחוב, כל אחד
בענייניו.
לפתע צץ בראשי שהיום הוא יום ראשון , ואם זכרוני אינו מטעני
בכל יום ראשון חברי נוהג לבלות פה בשעות הערביים.
משום מה הרעיון של התקלות בו לא הרתיע אותי, להפך.
רוח קלה נשבה, וכבר היו סימנים ראשונים של דמדומים, שקט שרר
ברחובות, הייתי כל כך מהורהר ושקוע במחשבות, שלא שמתי לב שאורח
הצטרף לשולחני.
מבטינו התנגשו, בעיניו ראיתי את עצמי, לא יכולתי להוריד מבטי
ממנו. ישבנו כך למשך מספר דקות עיננו תלויות אחת בשניה, כאילו
שנינו תלויים על אותו חוט. עד שלפתע הופיעה מלצרית חביבה
הסתכלה על הרווח שנוצר בנינו ושאלה באדיבות :
" אדוני רוצה לשתות משהו?" ויחדיו ענינו "קפה בבקשה".
לבד, אבל ביחד - ישבתי וצפיתי בשקיעה מעבר להרים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.