היא אמרה שהיא חוזרת. בטוח חוזרת, ללא צל של ספק. אמרו לה שלא
תהיה כל כך בטוחה. כולם אמרו לה שלא תצא בהצהרות מסוג זה בשלב
הנוכחי בחייה, אבל היא התעקשה. היא החליטה שלא משנה מה יקרה
היא תחזור. עברו יומיים מאז ועכשיו היא כבר לא כל כך בטוחה.
עכשיו היא מפחדת שאולי באמת לא תחזור לשם יותר. אמנם עברו רק
יומיים מאז שעזבה אותו שם לבד ולמרות זאת היא מרגישה כאילו
עזבו אותה לבד. הוא אמר לה בדיוק מה יקרה, אבל הוא גם אמר שזה
מאוד חשוב שהיא תעבור את המבחן הזה, הכואב, לראות אם היא באמת
השתנתה או שזאת הייתה האווירה ששינתה אותה זמנית והפכה אותה
לבן אדם אחר. יום לפני שהיא טסה הם ישבו בבית קפה הקבוע שלהם,
הקטן והאינטימי ברחוב הצבעוני והשוקק חיים לשוקו וקרפ, למה
שאולי יהפוך לפגישה האחרונה בהחלט. "אני כבר יודעת בדיוק איך
אני ירגיש שאני ינחת בבית." היא פסקה בהחלטיות. הוא הסתכל עליה
בכאב שהיא לא שמה לב אליו בזמנו ושתק. היא פחדה כבר אז מהשתיקה
הזאת. היא ידעה שהוא לא שותק ככה סתם. מצד שני היא פחדה שהוא
יגיד לה את מה שהיא לא מוכנה לשמוע בשום פנים ואופן. "עוד
יכולים לקרות הרבה דברים שישנו את דעתך." הוא הסתכל על המלצר
שנשען משועמם על הדלפק. היא הרגישה את הפחד מתחיל לכרסם בה,
משתק אותה, משאיר את פניה קפואות ונטולות הבעה. היא ידעה שיש
הרבה מציאות במה שאמר לה, אבל היא לא חשבה על זה באותו רגע.
היא לא חשבה שזה אפשרי לרצות להישאר במקום שאליו היא נוסעת.
היא מאוד רצתה לנסוע באותו רגע. היא התגעגע הביתה, התגעגעה
לים. היא פינטזה על הרוח הקרירה שתלטף את גופה הקודח מחום
השמש. היא התענגה על המים הצלולים והמלוחים של הים שהיא כל כך
אוהבת. היא כבר הריחה את הצחנה העירונית המוכרת, תערובת של עשן
אוטובוסים, את האור האדום צובע את העיר בזמן השקיעה ואיך הכל
נהיה שקט. מתנקה לקראת הלילה שהיא כל כך אוהבת. איך היא תעמוד
ליד החלון הגדול במטבח, זה שפונה אל העצים ותחייך ותתעצבן
לסירוגין שתשמע את הילדים צווחים בגן הסמוך. המחשבות האלו
הגבירו את הפחד שמא הוא צודק והיא לא תרצה תחזור, אבל הם טשטשו
את חושיה וגרמו לה להרגיש אופוריה. אופוריה שלא הייתה במקום
הנכון ולא בזמן הנכון. "אתה לא מבין." היא ניסתה לבלוע את הקרפ
הנוטף ממרח שוקולד מתקתק למרות שחשה בחילה, "אני לא יכולה
לחזור להיות מה שהייתי, זה פשוט בלתי אפשרי." היא מתייאשת
ומניחה את המזלג על הצלחת המשותפת. הוא הסתכל עליה בחיוך עצוב.
"ועוד איך את יכולה, את פשוט עוד לא יודעת.", הוא מדליק סיגריה
ונשען אחורה. "תקשיב לי טוב," היא הזדקפה פתאום והתקרבה אליו,
"את מה שהרגשתי לפני כמה ימים, לא הרגשתי מעולם." היא לגמה
מכוס המים שהייתה על השולחן, "הרגשתי שאני יוצרת. הרגשתי
חיה.", היא התנערה ממחשבותיה על מה שמחכה לה, "הידיעה שזה היה
קמצוץ ממה שמחכה לי מרגשת אותי הרבה יותר ממה שיש לי שם.", היא
מתחילה לצחוק לפתע, "בעצם, אין לי שם שום דבר חוץ מהנאה של
גחמות רגעיות." פתאום היא מפסיקה לצחוק. היא גם נזכרת בשעות על
גבי שעות של בדידות שעברה בחדרה הקטן בביתה, בשעמום חממתי,
בלילות שלמים שהעבירה עם החברותיה הילדותיות, שכל עניינן הסתכם
בזכרים שמסביב, בנדודי השינה, בהסתכלות על התקרה, בבועה מוחלטת
מהעולם בחוץ. "זה היה רע, הא?" הוא ניחש את מחשבותיה, "כן."
היא הרגישה לפתע את כל האופוריה נוזלת ממנה בבת אחת. הוא התקרב
אליה וחיבק אותה חזק, "אני כל כך רוצה שתישארי כאן." הוא משפיל
את מבטו, "אבל אני גם יודע שאת צריכה לחזור הביתה. את צריכה
לעבור את זה, זה המבחן שלך." הוא ליטף את פניה והרים את ראשה,
"את צריכה להרגיש את זה, את צריכה לרצות את זה כל כך חזק כי רק
אז את תוכלי להמשיך." הוא הביט לתוך עיניה. "אני יודעת..." היא
לחשה, "אני יודעת..." עברו יומיים מאז. עכשיו היא מרגישה כמו
אסירה שהייתה יותר מדי זמן בכלא. נתנו לה חנינה, היא יצאה
לחופש והיא חזרה ישר לתא. יותר מדי רגילה למוסד הנוכחי, יותר
מדי רגילה להרגל. לא משנה כבר מה היא חוותה כשהייתה מחוץ לכלא,
היא כבר לא יכולה לתפקד בעולם האמיתי. זה חזק ממנה. היא מפחדת
פחד מוות שהיא הולכת להיכשל במבחן שהוצב בפניה, אבל היא כל כך
משורשת באדמה הצחיחה בה היא גדלה, שהיא לא יכולה כבר להגיב
לעובדה שמשקים אותה ונותנים לה חום ואהבה. כל כך כואב לה בבור
השחור הזה שלה. היא הולכת בחדרה כמו אריה בכלוב מרופד בצמר גפן
ומלמלת לעצמה גיבובים חסרי משמעות או עם הכי הרבה משמעות, אבל
היא לא מקשיבה לעצמה. מנותקת. היא מרגישה בתוכה את מנגנון ההרס
העצמי מתחיל לספור לאחור וכל יום שעובר הוא מאיץ את קצב
הספירה. היא כל כך רצתה לדבר אתו, אבל כשדיברה אתו הוא הכאיב
לה. שלושה ימים אחרי שעזבה, הוא סיפר לה שהוא פגש מישהי מתוקה
ומבריקה ושהיא זיון נפלא ושהוא איתה כל היום. בפעם הראשונה מאז
שהכירה אותו היא הרגישה מועקה מהולה בנשימה לרווחה בכל פעם
ששמעה את קולו. היא באמת רצתה לדבר איתו, לספר לו מה עובר
עליה, אבל לא יכלה להוציא את המילים. היא הרגישה את הלאות שלו
ממנה בקולו, את העייפות שלו מהבעיות שלה. כשדיברה איתו היא
שמעה בקולה נימה עוקצנית, מוטרדת וניורוטית. הוא חתם את השיחה
האחרונה במשפט: "כוס אמא שלך. לילה טוב." וניתק לפני שיכלה
להגיב. כמה עצוב לה, היא מתפצלת לשתיים עוד הפעם. מתכווצת חזק
חזק בתוך עצמה עד שהייתה מנתקת את עצמה לגמרי מהמציאות ולא
הייתה מגיבה. מה שהיה נראה כלפי חוץ כחוסר תגובה כתוצאה מקור
רוח ואדישות, הסתיר את מה שהתחולל בתוכה באותם רגעים. נפשה
הייתה מתחלקת לשתיים והיא הייתה מנהלת דיאלוג בינה ובין עצמה
כמו דו שיח בין שני אנשים זרים שלא מוכנים להקשיב אחד לשני.
היא נרעדה כאשר הוא שאל אותה לפני חודש אם היא אובחנה כחולת
נפש והוא התכוון לזה ברצינות. הוא התבונן בה בדאגה וחיכה
לתשובתה. היא ניסתה להתבדח ואמרה לו שיכול מאוד להיות שכן, אבל
הוא שאל אותה אם היא מסתירה ממנו את העובדה שהיא אכן אובחנה על
ידי פסיכיאטר. בסמיר היא לא מצאה שום נחמה. אפילו לא ריגוש
רגעי. נוכחותו סביבה גרמה לה להרגיש לא בנוח, עצבנית משהו. היא
ניסתה לשחזר איתו את כל הרגעים שמהם נהנתה, אבל היא התחושה
היחידה שחוותה היא ריקנות. היא אפילו לא הרגישה רע בגלל אותה
ריקנות. היא חיכתה לה בשקט, מתוך ידיעה שאותה הרגשה תגיע.