... פתאום מצאתי את עצמי באיזה בית ענק כזה שמשתרע על שטח
עצום, כמו שמראים בסרטים. הייתי מפרטת עליו אם הייתי זוכרת
ממנו משהו, אבל במהירות שבה רצתי, לצערי לא הספקתי לקלוט הרבה.
רצתי כל כך מהר, שאם זה היה הבגרות בספורט, היו ישר שולחים
אותי ל"וינגייט". רצתי כאילו אני בורחת ממשהו... ואכן,
כשסובבתי את הראש אחורה ראיתי שמאחוריי, במרחק של בערך 100
מטר, רצה דמות מפחידה ואפלה - רודפת אחריי! מה היא רוצה ממני?
למה אני בעצם בורחת ממנה? איך בכלל הגעתי לכאן? אני לא זוכרת
כלום...
באופן הדרגתי, כמו בהגעה לפני רמזור, התחלתי להאט את ריצתי,
ושוב הסטתי את ראשי לאחור כדי לראות מה קורה עם הדמות שרודפת
אותי. היא גם האטה, רק שבאיזה שהוא אופן של אפקט, היא החלה
לרוץ כמו בהילוך איטי. שמעתי אותה מסננת ברוגע לא מובן "אם את
נכנסת לחדר שלפנייך את מתה." איך היא יכלה להיות כזו שלווה
אם היא כרגע סיימה ריצה מהירה ומפרכת? למה כניסתי לחדר הזה
תביא למותי? ומה זה בכלל החדר הזה? מה יש בו? מהסקרנות הזו
שלי, אותה אחת שהרגה את החתול, נכנסתי לחדר ההוא בהליכה מהירה,
מבלי להביט לאחור אל הדמות שעדיין ממשיכה לומר באופן מונוטוני
אך שקט וצלול למדי "אם את נכנסת לחדר הזה אתה מתה". נכנסתי.

נכנסתי ולא קרה לי כלום. הדלת שמאחוריי נסגרה. הדמות כבר לא
הייתה מאחוריי. היא חיכתה לי בתוך החדר, ושניות אחרי שנכנסתי
אליו היא הביטה בי בעיניה הצהובות ואמרה "נכנסת, את תמותי.
בזמן הקרוב אנחנו נודיע לך על תאריך ושעה שנקבע לך ואז
נמיתך." הדמות אמרה זאת בכזאת נונשלנטיות... איך היא יכולה?
היא מבשרת לי על מותי בצורה כזאת אדישה... כאילו הדבר מובן
מאליו. היא המשיכה, "עכשיו את יכולה ללכת לך לחופשי, אנחנו
כבר נודיע לך על יומך".

... שוב מצאתי את עצמי באופן לא ברור, כשאני לא זוכרת איך
הגעתי בכלל, במקום שחדש לי. הפעם מצאתי את עצמי במעין אולם.
מייד תפסו אותי כמה מחבריי והובילו אותי למקומות בהם הם
יושבים. ישבתי עם כל חבריי. לראשונה מזה כמה זמן שהרגשתי
בטוחה. כבר לא היה לי אכפת מה אירע לי מקודם וגם לא איך הגעתי
לכאן. האורות עומעמו. לפתע הרגשתי את הרטט של הפלאפון בתיק.
פתחתי את הפלאפון וראיתי הודעה, "היום שנקבע לך הוא יום א'
הקרוב. השעה שנקבעה לך היא 13:30. הרי לא חשבת שאשכח אותך...
הרי אני לעולם מקיים הבטחות. אלוהים." מספר השולח היה:
0@0-0@00@@. ברור לי שאין לי לאן לחזור! הרי זה לא מספר רגיל.
מה אני עושה? ייתכן שהדמות הזו הייתה רצינית בקשר למה שאמרה?
אני באמת אמות ביום א' בשעה 13:30? למה...?

ההופעה בה צפיתי עם חבריי נגמרה. יצאנו מהאולם מאוד מאושרים...
גם אני, מאושרת, כאילו לא קיבלתי את ההודעה על יומי האחרון.
מהיציאה מהאולם, נכנסנו לכיתה. כיתת מתמטיקה. התחלנו ללמוד.
לקראת סוף השיעור הסתובבתי לעבר הזוג שישב שולחן מאחוריי
ולתדהמתי אחד מהם היה הדמות המוזרה שאיימה על חיי. היא החזיקה
מעין מוט כזה שבקצהו אש להבה. הדמות קירבה את קצה המוט עם
הלהבה לכיוון עורפה של מ', חברתי הטובה ביותר שישבה לידי. היא
לא שמה לב לדבר. כאילו שדבר מכל זה לא באמת קרה... לא! בבקשה,
לא! אותי אתה רוצה - לא אותה! היא לא אשמה בכלום! תתרחק ממנה!
באותו רגע כל כך רציתי שזה יהיה חלום, כל כך רציתי להתעורר
מייד ולא לדעת מה יהיה הסוף. להפתעתי, הדמות שמעה לקריאותיי
ולתחנוניי והרחיקה את המוט מראשה של מ'. חשתי כזאת הקלה באותו
הרגע. "כרצונך", אמרה הדמות והביטה בי, שוב בעיניה הצהובות.
יצאנו כולם מהכיתה למשמע הצלצול... בכל אופן כך זה נראה. לאחר
שיצאתי, כאילו נזכרתי ששכחתי משהו בכיתה וחזרתי. מ' עמדה שם,
כמו רק מחכה לי. נעמדתי מולה ואמרתי "מ', אני רוצה שתדעי שלא
משנה מה יהיה, תדעי שתמיד אהבתי אותך. תדעי שאת היית לי החברה
הכי טובה בעולם ושלעולם תהיי". היא הסתכלה עליי במבט מבין,
וחיבקה אותי.

... מה קורה פה? אני שוב רצה? איפה אני? 'פרישמן'? מה, אני
בת"א? איך הגעתי הנה? למה זה קורה דווקא לי?!
אני רצה ורצה, קדימה, לא חשוב לאן ולשם מה, העיקר להמשיך לרוץ.
מאיזה רחוב צדדי מצטרפת אליי לריצה ע', חברה שפעם הייתה קרובה
אליי, ועכשיו, בלי שקרה כלום, אנחנו עדיין חברות אבל פחות
טובות. ע' ואני רצות כשאנחנו משלבות ידיים ומושכות אחת את
השנייה ברגעי הצורך. ע' מסתכלת רגע לאחור וצועקת לי "רודפים
אחרינו! הרבה אנשים רודפים אחרינו!" מה נעשה? אני לא יודעת
מה לעשות? מה קורה פה?!
בשלב מסוים הרגשתי שמישהו לופת את זרועי בחוזקה. הלפיתה הייתה
צורבת, כואבת, עד כדי בלתי נסבלת. היא נמשכה רק לשנייה... זה
בטח היה אחד מאלו שרדפו אחרינו. אחרי השנייה הנצחית הזו כאילו
הכל נהפך לשחור...
כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי במצב מאוזן לצד ע', ששכבה
לצדי. שכבנו בקומה האמצעית של מיטת שלוש קומות. בקומות האחרות
שכבו להם חלק מהאנשים שרדפו אחרינו. למרגלות המיטה ובשאר פינות
החדר השתרעו להם שאר האנשים שרדפו אחרינו. זה היה חדר קטן
יחסית, בלי גג, כך שיכלנו, ע' ואני, לראות את השמיים האדומים
שמעלינו. ע' הסתכלה עליי ואמרה "נראה לי שזהו זה".
משלב זה אני כבר לא זוכרת כלום. איך הגעתי לכל זה? איך יצאתי
משם בכלל? למה זה קרה דווקא לי?
לא יודעת... אולי זה בכלל לא חשוב... אולי אגלה זאת רק ביום א'
הקרוב בשעה 13:30.