והוא קם כמו בכל יום בבוקר וישר רץ למראה שהוא כל כך אוהב לשים
את הברזל שקנה בכסף רב, לשפד את האוזן פעם אחת נוספת בחוסר
אכפתיות. מתכת גדולה בצורת יהלום, גדולה כזו, כמו שיש לכולם.
אז הוא רץ ישר למקלחת, לסדר את השער המחומצן שלו בכל מיני
גווני בלונד, אחרי זמן רב שהשתמש בפן ווקס ועוד תכשירים זולים
במחיר יקר, יצא עם תסרוקת מאוד מיוחדת, מרהיבה, שער זרוק לכל
עבר, מנופח, כמו דוגמן, תסרוקת ממש לא רגילה... כמו לכולם.
הוא חוזר לחדר ומכפתר את כפתורי הג'ינס שלו, וזה לא סתם! זה
ג'ינס מיוחד.
בכל מיני גוונים וצבעי כחול שונים. את הג'ינס הזה בחר לאחר
שהסתובב שעות בקניון ועבר מחנות לחנות והסתכל בג'ינסים רבים.
הג'ינס הזה כל כך מיוחד עד שאף אחד לא יכול להבדיל בינו לבין
כל השאר על המדף בחנות.
הוא יוצא למרפסת לעשן את סיגרית הבוקר שלו.
את ה-סיגריה. הוא לוקח את השאכטה הראשונה וממלא את הריאות שלו
עשן צורב וכואב.
אני חושב ברגע שאתה כבר לא שם לב לזה שאתה חונק את עצמך,
שאפילו לבד אתה לא נושם, והסיגריה נושמת בשבילך,
אתה מאוד מיוחד, אתה לא אדם רגיל.
איזה מין אדם מסוגל להוציא עשן מהריאות במקום אוויר, אתה וכל
שאר השכנים שבמקרה גם הם מאוד מיוחדים שיצאו בבוקר.
הוא צריך לצאת כבר לבית ספר, כזה מקום משעמם ושגרתי, מסגרת...
הרי הוא לא אדם של מסגרת! הוא שונה.
הוא אדם נדיר ולכן יבוא מתי שבא לו איך שבא לו כי הוא לא שם
זין, ציינתי כבר שהוא אדם בלתי רגיל.
הוא מגיע שעתיים אחרי כולם, כרגיל הוא פוגש את כל חבריו בדרך,
גם הם לא שמים זין.
ובכיתה, כמו תמיד, הוא מספר בדיחה, כי הוא בן אדם מצחיק, אגב
מצחיק זה הולך היום...
אם אתה לא מצחיק ומשאיר רושם, אתה לא שווה הרבה היום. הרי אם
אין לך בחיים "צחוקים" או "קטעים" אז אתה בן אדם שגרתי, משעמם
כזה.
ולכן, הוא שוב מספר את הבדיחה על המחנכת שהוא כל כך שונא, היא
כל הזמן אומרת לו שיהיה בן אדם.
אבל הוא? הוא לא אוהב בני אדם. הוא כנראה לא מסתדר איתם, חברה
רגילה וכל כך יבשה.
ושוב אותה בדיחה,
ושוב אותו צחוק רשע של התלמידים,
ושוב המורה כועסת,
ושוב הוא לא מחדש,
על עצמי אני יכול להעיד ששמעתי את הבדיחה כבר שנתיים ברצף.
וכמו בכל יום אחרי בית-ספר הוא הולך לישון בצהרים. מה כבר אפשר
לעשות בצהרים?
ואני, טיפש שכמוני חשבתי שזמן הוא זמן באשר הוא...
מתעורר לעוד לילה של צחוקים;
והוא רץ לעיר ביחד עם החברים שלו שהוא לא מכיר, שהוא שונא.
כי גם הם כל כך מיוחדים כמוהו. ואין כמו העיר, בעיר החיים
טובים יותר.
והוא פוגש חצי חברים עם חצי שמות בחצי עניין.
אבל זה לא משנה, העיקר הנשיקה על הלחי והחיבוק הקר מאיש חצי
זר.
מסתובבים סביב העיר, סביב עצמם, הולכים וחוזרים ושבים על
עקבותיהם.
בסוף מוצאים את עצמם באיזה פאב קבוע עד השעות הקטנות של
הלילה.
ואיך לא, הרי הם אנשים מצחיקים ולכן מריצים קטעים, ורק אני בן
אדם משעמם שכמותי לא מוצא את המצחיק בבדיחה.
זה מעין צחוק קר כזה של בן אדם שאיבד את הקסם בלצחוק.
צחוק לא אמיתי זה הדבר הכי עצוב שיכול לקרות לבן אדם אבל
ציינתי כבר שהוא לא אוהב בני אדם.
וכשהוא יוצא בחזרה הביתה, מתהלך בין שאר האנשים, הוא נעלם...
מה לעשות שכולם כאלה מיוחדים. לכולם יש עגיל נוצץ, תסרוקת מאוד
שונה דומה, ג'ינס מיוחד שאי אפשר להבדיל בינו לבין השאר, שלא
לדבר על זה שלכולם סיגריה ביד ונעליים של תקופה.
שהם בדיוק באופנה, ושכולם מאחרים כי הם לא שמים זין על אף
אחד.
והוא נעלם...
והוא מופיע שוב בביתו חצי שיכור (כי כולם שותים)
ובדרך למיטה הוא פוסע בחוסר יציבות.
הוא עוצר וחוזר...
כי הוא רוצה להסתכל במראה שהוא כל כך אוהב.
המראה משקפת כמה אתה מיוחד, חי מבחוץ, ולא יכולה לראות כמה אתה
משעמם, מת מבפנים.
הראייה הפנימית וההתעלמות מהסנוור החיצוני היא בעצם יכולת שיש
לבני האדם, המבדילה אותם משאר העולם,
העולם שהוא כל כך אוהב.
ומשאר בני האדם, בני האדם שמהם הוא כך כך מפחד.
ואולי... יום אחד... הוא יפגוש בן אדם שיגלה לו שהוא רק הצל של
עצמו.