לא רציתי ששוב היא תכעס. החזקתי את הכוס בשתי הידיים והשתדלתי
להתרכז באחיזה אלא שאז ראיתי דרך החלון את תום מכיתה ו' עובר
על השביל והוא סובב את הראש והסתכל לי ישר בעיניים מלמטה.
כמו חבטה של מישהו שנופל מהקומה השלישית אל המדרכה נשמע המפגש
של הכוס עם הרצפה ותוך כדי היא התפרקה לאלפי רסיסים שהיו עכשיו
מפוזרים על רצפת המטבח. הטלוויזיה צעקה בקולי קולות את המריבה
היומית בין הדמויות של הסדרה האהובה על אמא, ולמרות זאת היא
שמעה את רעש ההתנפצות וצעקה מיד בקול הצרוד שלה "טיפשה!", וקמה
מהספה ומיהרה ברקיעות חדות על הבלטות להוציא סיגריה מהקופסא
שהייתה מונחת בוויטרינה, מבררת תוך כדי בצעקות מה נשבר. "כוס
זכוכית" אמרתי והוספתי בחצי לחישה "הצהובה הישנה". אמא נשמה
לרווחה לרגע, ואז אמרה בכעס "תנקי הכל. כולל לנגב את הרצפה
ולטאטא ושלא יישאר רסיס אחד. מתי כבר יהיה לך מספיק שכל להחזיק
כוס עלובה כמו שצריך?!" ויצאה אל המרפסת באמצע התוכנית האהובה
עליה כשהיא טורקת על הלב שלי את הדלת.

כשהדם עולה לה לראש היא יוצאת להתאוורר בחוץ, אחרת היא מתחילה
להעיף באוויר את כל מה שנמצא ליד היד שלה, היא מסוגלת לשבור
אגרטלים ומאפרות מרוב עצבים, ופעם אחת אפילו ניפצה את החלון של
דלת האמבטיה עם ספל שזרקה עליו.

רצתי אל הכיור ולקחתי מטלית, הלב דפק לי והפנים רתחו, רציתי
לגמור עם זה מהר, רציתי לברוח לאן שהוא באוטובוס הראשון שיוצא
מהשכונה, אבל במקום התרכזתי בלנקות כשהעלבון שורף אותי מבפנים.
לא חשוב כמה פעמים היא כבר קראה לי טיפשה זה תמיד מרגיש כאילו
מישהו שפך לי לתוך הבטן מיץ לימון וחומץ מעורבבים בהמון סחוג
ועראק. חשבתי שלא יכולה להיות הרגשה גרועה מזאת, אבל היום
גיליתי שכן. הפחד שאולי תום שמע מלמטה את הצעקות שלה ויודע
עליי עכשיו את האמת, הוסיף הרגשה של סיר לחץ למרק החמוץ-חריף
הרותח שצרב אותי מבפנים. כדי לנקות את המרק השורף הכרחתי את
עצמי לחשוב על הילדים באפריקה שאין להם בכלל מה לאכול וחלק מהם
בכלל לא יודעים איפה אמא שלהם נמצאת והשתדלתי לשמוח בחלקי, כמו
שאמא אומרת שצריך.

ניקיתי את הרצפה ואת ארונות המטבח שטיפות מים השאירו עליהם
סימני עדות לטמטום שלי. ידעתי שגם אם אתאמץ נורא חזק אמא תצליח
למצוא עוד איזה רסיס ותקרא לי שוב טיפשה או מטומטמת או סתומה.
אוצר המילים שלה לא מקובע על מילה אחת, להיפך, יש לה מילון שלם
שהיא אוהבת להעשיר בביטויים שהיא שומעת בסדרות הטלוויזיה
החביבות עליה.

בזמן שניקיתי את הפינה האחרונה הצצתי עליה. היא עמדה עם הגב
אליי, נשענת על המעקה והשמלה הכחולה המבריקה שלה נעה עם הרוח.
בתוך ענן העשן שעמדה בתוכו, דמיינתי את הפנים שלה. דמיינתי
אותם לובשים ארשת מרוצה כמו באחד הימים האלה שעוברים עלינו
במין הסתדרות נעימה. רק אתמול היה לנו יום כזה. בבוקר הלכנו
יחד למכולת, ואמא קנתה לי את החטיף שרציתי בלי שהיא תגיד לי
"תגידי יש לך משהו בפנים? כמה פעמים צריך להגיד שאני לא קונה
לך את הזבל הזה!", ואחר כך שיבחה אותי על שעזרתי לה לסחוב את
כל השקיות הביתה. הידיים שלה היו מלאות בתיק ובמעיל, אז סחבתי
אני את שקיות הלחם והחלב והשמן וכל האורז שקנינו. האצבעות שלי
הפכו אדומות ושרפו והרגשתי את הנמלים מתחילות להתהלך עליהן,
אבל חשבתי שאולי בסוף הדרך אמא תחייך אליי באחד החיוכים
הנדירים האלה שלה וזה יהיה שווה לי את הכול.

אמא הסתובבה, כנראה רצתה לוודא שאני מנקה כמו שצריך. המבט שלה
הזכיר לי שרוב הימים לא דומים לאתמול.
זה לא באשמתה.
החיים של אמא לא קלים.
לא פשוט לטפל לבד בשירי ובי וגם להרוויח כסף בשביל כולם. אבא
החרא כמו שהיא קוראת לו, לא משלם את מה שהוא צריך, ואי אפשר
בכלל לסמוך עליו שיהיה בסביבה, לפעמים הוא נמצא ולפעמים לא,
וצריך לקנות לחם וחלב, וסיגריות כי זה הדבר היחיד שמרגיע את
אמא כשהיא עצבנית, ומישהו גם צריך לשלם על השכר דירה שלנו אם
החרא לא משלם.

הלוואי ויכולתי לעשות לאמא את החיים יותר קלים. אני משתדלת.
בכל ערב לפני השינה אני מתכננת את ההתנהגות שלי למחר, חושבת על
מעשים שיעזרו לה ויעזרו גם לנו לעבור את היום נקי, בלי הלכלוך
שיוצא לאמא מהפה כשהיא מתרגזת.

לרוב זה מצליח. לפעמים אני נכשלת, ואז אני שותקת ובולעת את
הצעקות, ואחר כך הולכת לאיזה פינה, שוכבת מתחת לשמיכה, מרגישה
כמו העובר של הארנבת שצף לו בצנצנת השקופה שהמורה הביאה פעם
לשיעור טבע.

בדיוק כשהנחתי את המטלית במקום ליד הכיור, אמא נכנסה מהמרפסת
וממש באותו הרגע, כאילו אלוהים תיאם את זה, אבא נכנס הביתה.
שלושה ימים הוא לא היה. בן זונה, היא קראה לו, ואבא קרא לה
כלבה, אבל לשניהם היה צליל כזה יציב בקול וידעתי שהיום יהיה
בסדר, ושאמא לא תחפש עכשיו רסיסי עדות לבלגאן שעשיתי ולא תגיד
לי שוב שאני סתומה בלי שכל, ושהיום נאכל כולנו יחד ארוחת ערב,
ושירי תתחבק איתי לפני השינה בחיבוק של שמחה ולא של פחד, כי
אמא ואבא שניהם במצב רוח טוב, ואולי אולי גם מחר יהיה ככה.