ראיתי אותו שוכב שם מונשם, הפה שלו מתנפח בכל נשימה החוצה וידו
מונחת על ראשו.
הוא היה חיוור וצהוב, גופו הרזה והצנום שכב על המיטה בכבדות.
באתי עם אבא לבקר אותו, לא ידעתי שמצבו כל כך החמיר.
הוא ירד במשקל. הפנים שלו נראו מצומקות, והידיים שלו נראו כמו
מקלות תופים. שערו הלבן כמעט כולו נשר.
ניסינו לדבר איתו. הוא לא דיבר הרבה, ואבא שאל אותו כל פעם אם
הוא רוצה שיכסו אותו, ואם כואב לו הראש.
הוא רק ענה "לא" בקולו הזקן, ושאל אם אני נהגתי לבית החולים,
ועניתי שלא.
כשיצאנו, הוא לא הבחין ממש... הוא נראה זרוק על המיטה כמו בובת
סמרטוטים.
יום למחרת שאבא שב הביתה אחרי שביקר את סבא שוב פעם, שאלתי
אותו לשלומו של סבא והוא ענה: "המצב שלו כל כך גרוע שהוא לא
מזהה אנשים, הוא לא יודע איזה יום היום, והוא לא זוכר אף אחד
מהאנשים שהוא מכיר".
אבא גם הוסיף שהוא חשב שהוא מהמשטרה, ושאל אותו אם הוא שוטר.
את סבתא הוא גם לא זיהה, ושכח שבאה לבקר בכלל.
שאלתי את אבא: "למה סבא לא דיבר איתנו הרבה, ולמה הוא מתנהג
בצורה כזאת שטותית?" והוא ענה לי בעצבות: "זה בגלל שנותנים לו
הרבה תרופות-סמים שמשככים כאבים, הוא מטושטש והחושים שלו לא
עובדים כמו שצריך".
אבא נראה מאוד עצוב וכעוס על מצבו של סבא, התייחס ברצינות לבית
החולים ולצוות שטיפל בו, ובדק בדיוק מה מזריקים לסבא.
אבא רצה לבדוק אפשרות שתהיה לסבא אחות סיעודית צמודה, ולכן הוא
תיחקר את האחיות על כל דבר שנראה לו לא בסדר, הסתכל עליהן
בעיניים חשדניות, ובדק שהם לא משקרות לו.
יותר מאוחר בערב, כשכל המשפחה היתה בבית, שידרו סרט בטלוויזיה
על איש ששכח מי הוא ואיבד את הזהות שלו עקב נפילות לבתי
חולים.
אבא ראה את הסרט בקטעים, מכיוון שהיה מוטרד במחשבות על הטיפול
הנדרש לסבא.
הסרט התחיל בזה שהאיש לא זוכר כלום, רק חלל שחור מהעבר.
הוא גירד בראשו והיה מבולבל ותשוש. האנשים הסתכלו עליו בצורה
מוזרה וחשבו שהוא חולה נפש.
והנה הקטע שחזר לי כל הזמן  בראש מהסרט:
"הוא ממלמל פרטים מוזרים, הוא חולה נפש, או שסתם יש לו
אמנזיה?" שאלו האנשים שעמדו ליד.
"אדוני מהיכן אתה? איפה אתה מתגורר? מה שמך?" שאלה אותו האחות
שאלות לא ברורות.
הבחור הזיל ריר על הריצפה, וצרח שני משפטים לא מובנים. הוא הלך
חצי מטר ונפל על הרצפה הקרה.
האחים הסיעודיים ניסו להרים אותו ולהחזיר אותו למיטה כאשר נאבק
בהם.
שני הרופאים באו מהצד והזריקו לו עוד סם, במקרה הזה היה זה סם
שינה, בעוד אחד תופס בידיו והשני תופס ברגליו.
הבחור התעורר אחרי יום ולא זכר כלום שוב, והפעם לא זכר גם את
מה שהיה אתמול.
הוא לא הבין גם למה היה כפות למיטה ברצועות עור עבות בידיו
וברגליו, ולמה היה לבוש בכותנת בית חולים.
אחרי כמה שעות של חשיבה מאומצת ותחקור עצמי, הגיע למסקנה
שעדיין הוא לא יודע מי הוא ומהיכן הוא, ושהוא צריך לגשת למשטרה
או לשאול לשוטר.
הקטע הכי עצוב בסרט הוא, שלבסוף הבחור מבית החולים נפטר
משברון-לב, ואף אחד לא בא להלוויה שלו.
מכיוון שאף אחד לא ידע מי הוא, והוא לא ידע פרטים על עצמו
ומאיפה הוא בא.
התמונה הסופית בסרט היתה תמונה של קבר, ומלא זכרונות וארועים
מחייו רצים על המסך במהירות לנגד הצופה.
אבא שלי הסתכל על הטלוויזיה במבט מזלזל בדרך חזרה מהשירותים
ואמר: "נו מה עם המסומם הזה? הוא עדיין לא זוכר מי הוא ומדבר
שטויות?"