אני בתחנת אוטובוס, וכרגע עצר לידי גבר מבוגר על אופניים.
והחמיא לי על השפתיים היפות שלי, וממש לפני שהקאתי,
הוא המשיך והעיר משהו על זה שאני מבריקה אותן (זה כמובן היה
בקשר לליפ גלוס...). ומייד עבר לנושא אחר לגמרי אבל כנראה
מתבקש,
שאני חייבת למצוא לעצמי חתן, ללדת ילדים ולהרוויח דירה -
מרוהטת -
ובזמן שאני מהנהנת לי, וחושבת לעצמי איך נקלעתי למצב הזה
בכלל,
ומתמרמרת על זה שאם היה לי רכב יכולתי פשוט לסגור את החלון
הוא התחיל לספר לי על הבת שלו: שהיא בת 25 ובכלא ושבעוד
שבועיים יש לה משפט. ואם הבנתי נכון זה בגלל שהיא הרביצה לו
והרסה את הדירה שאגב הכילה חדר שינה, סלון, שירותים ומקלחת.
(הוא הרגיש איזה צורך לפרט וגם לזרוק באיזה סכום הוא קנה
אותה).
בכל אופן, ממש אחרי שהוא קפץ לסיפור על גיסתו, בעלה וילד בן 14
שלא היה שלה, ושהיא אפילו עשתה לו בר-מצווה(!!!), אז הוא חזר
לבת שלו, ולזה שלה לא יהיו ילדים וכמו שהוא אמר: "לא ילד, לא
ילדה, לא תאומים, ולא תאומות". היא לא תתחתן, והיא לא תרוויח
דירה - מרוהטת - (כמה שנים יושבים על תקיפה? כי רציתי לנסות
לעודד אותו ולומר לו שהיא תשתחרר מתישהו, אבל פחדתי שזה יכניס
אותו לעוד רצף מילים מבולבל שאני במילא לא אבין). וממש לפני
שהתייאשתי, הוא אמר לי לשמור על עצמי, ואיחל לי להצליח בהכל.
וחשבתי לי איזה סיפורים יש, או בעצם איזו מציאות.
ועל מה אני בוכה? בדר"כ אני נגד להשוות מציאות של אדם אחד
לשני, אבל משהו בבנאדם שבא משום מקום, ותפס אותי כאן ונראה
שהוא רק רצה לספר למישהו, כי קשה לו ועצוב לו.
משהו בזה שפעם גם הוא היה צעיר והייתה אישה שהבריקה את השפתיים
שלה למענו...
יכול להיות בדר"כ גם הייתי חושבת שכל מה שהוא סיפר לי הוא פרי
דמיונו בלבד. אבל מתוך כל האנשים שחולפים לידך, ובעיני חלק אתה
אפילו בלתי נראה. מתוך כל האנשים האלה, בנאדם אחד עצר.
ואמר משהו ששינה אצלי, גם אם זה הדבר הכי קטן שאולי אני אשכח
בעוד כמה זמן. אז כתבתי, רק בשביל שאני לא אשכח שיש גם מציאות
אחרת.