"היי את," היא שומעת, "את שם, בואי הנה מיד. ברור? אני צריך
לחזור על עצמי? חתיכת אפס. תזיזי את התחת השמן שלך לפה, ברגע
זה."
למילים שלו יש משקל של מגף מסומר ורומס.
היא גמלונית, היא יודעת, עייפה. זה רק בוקר אביבי סטנדרטי,
מהסוג שהיא חווה כבר מספר שנים. בוקר של מילים שמזכירות לה את
מקומה המרופט.
"תסתכלי עלייך," הוא ממשיך בזלזול, שמזמן הפסיק לצרוב צלקות
בנפשה, "ככה את תקחי את הילד לגן? ככה אפילו לזבל אסור לרדת.
תראי איך הילד שלך מסתכל עלייך," הוא מצביע על בנם בן החמש,
שמביט במתרחש בשתיקה מתורגלת כשהוא שותה שוקו קר מקשית כוס
הפלסטיק. "יודע בדיוק מה האמא שלו שווה, הבן שלך."
בשתיקה היא מניחה מול בעלה את חביתת הבוקר שלו ואת הקפה.
מוציאה לחמניה מחוממת מהמיקרו, בוצעת אותה, מורחת עליה חמאה
ומגישה לו.
נדמה שהיא לא מבחינה בו כשהוא מעלה את החביתה לפיו בתנועות
מהירות. מתורגלת היא מסתירה את עצמה בתוך מעגל של חירשות. היא
לא שומעת אותו, לא רואה. הוא לא שם והיא איננה.
עם הלחמניה שלה שממולאת בחביתה היא נעמדת רחוק ממנו, מול חלון
המרפסת הפתוח שבסלון. כשהיא נוגסת ממנה היא משתדלת להתמקד בשתי
הציפורים שמצייצות בהתרגשות ונוגסות מפרי העץ שמתחת לבניין.
"אוהבים כמו זוג יונים." היא נזכרת בקלישאה שתיארה אותם כל כך
מזמן. פעם, היא זוכרת, הייתה מתעוררת מלאת אנרגיות אל הבוקר.
היו פעם בקרים של ארוחות במיטה וצחוק. היא לא ממש זוכרת מתי כל
זה השתנה. אין סמן על לוח הזכרונות שלה, רק חושך.
הגבר שלועס במטבח, שפעם ידע להצחיק אותה, לענג אותה... הגבר
שפעם דיבר אליה במילים של אהבה... הפך לזר שחודר אליה באלימות
אדישה למחאותיה בלילות. הגבר שפעם עודד אותה ללמוד כדי למצות
את הפוטנציאל שטמון בה, הוא מי שכבר חמש שנים אוסר עליה לעשות
דבר שאינו קשור לטיפול בו, בבנם או בבית.
הוא מסיים את ארוחת הבוקר שלו וקם. "אני אקח אותו לגן." הוא
מכריז "באיך שאת לבושה את רק תביישי אותו מול החברים שלו.
אפילו לילד בן חמש יש טעם יותר טוב מאשר לך."
היא יודעת שהוא מנסה להעליב אותה, אבל היא מחייכת בתודה, שמחה
שהיציאה מהבית נחסכה ממנה. נדמה לה שהיא עייפה הבוקר.
היא מלטפת את ראשה של בנה, מנשקת את הלחי שנצמדת אל שלה
בחיבוק. "תהיה טוב בגן, אהוב שלי." היא לוחשת לו ומקבלת ממנו
הבטחה שיהיה ילד נהדר.
הדלת נסגרת מאחוריהם בדממה. עכשיו זה היא והקירות, וזוג
הציפורים המצייצות באושר.
היא מכינה לעצמה קפה ומתיישבת להביט על החיים מבעד לחלון
המרפסת.