ושוב אני מוצאת עצמי חוזרת לנוסטלגיה מתוקה,
לרגעי אושר מזעריים שהתחפרו בתוך ראשי,
אל קסם המגע ואל התמכרות התחושה השלווה,
וכך שוב ושוב מנתקת עצמי מעולם שטחי ומתחברת לשקט, שקט נוסטלגי
פנימי,
וחיוך קטן אשר דוחף בי לעלות מתנוסס על פניי ואף לרגע קט...

ושוב אני מוצאת עצמי תוהה בין חלומות,
נלחמת על זיכרונות ומעלימה כל טיפת שפיות ופותחת מגירה...
מגירת נוסטלגיה קטנה...
מצטמררת ממגע כפות ידיי שמרצדות קלות על פניי ועל שפתיי,
עוצמת את עיניי ומתמכרת לאושר רחוק...
וחושבת לתומתי הרבה "שרגע זה לעולם לא יחלוף ואם כן שישוב
במהרה"
ושוב אני מוצאת עצמי מתגעגעת לנוסטלגיה רחוקה...