"אני אוהב את הדרך שבה את רוקדת איתי הלילה" דיקלמתי לה שורה
משיר רומנטי מלפני שישים שנה. 'אני במצב רוח מעולה בחיי' אני
רוקד במועדון אמצע המאה העשרים, בעיר ללא הפסקה, ביחד עם
הבחורה הכי נפלאה בכל רחבי תבל, החלל והיקום המוכרים לאדם.
אני מסתכל על היפהפייה הרוסייה שלי, 'איך בחרה בי מכל שאר
הגברים, מה יש בי?' אני מהרהר לעצמי בעוד אני שומע את פרנק
סינטרה שר I've got you under my skin "את רוצה לשתות משהו?"
אני שואל את המלכה.
"בקבוק מים יהיה נפלא!" היא אומרת ואני מציית. פילחתי את הקהל
לשניים כמו חץ שמפלח תפוח הניצב בטוח מעל ראש של אדם מפוחד
שעומד לפני מטרה. בדרכי מהרחבה אל הבר היה לי רעיון אחד בראש -
אני הולך לתת, לא להביא, לא לקנות, לתת - את בקבוק המים הכי
טהורים, הכי צלולים והכי טעימים בכל הכדור התעשייתי המחורבן
הזה.
"בקבוק מים מינרלים בבקשה" אני מדבר והיפייפה שמהצד השני של
הבר לא שומעת, אותה יפהפייה שסיחררה אותי רק לפני שעה קלה, אבל
עכשיו היא עוד עלה נופל בשלכת, אדום כהה מרוב בשלות, עוד עלה
שמסתכל אחורה על תקופת האביב דרך מסך דהוי של זמן, עוד עלה
שידע קיץ ממושך וחם ולא יזכה לדעת קיץ אחר בימי חייו. "בבקשה"
אומרת היפהפייה שחלף עבר זמנה. מסתבר שכן שמעה. אני משלם ולוקח
את הבקבוק של מים קדושים איתי ביד, אני חוזר לכיוונה, היא
עומדת שם מחכה לי. קוראים לה איירין, ופגשתי אותה רק לפני קצת
פחות משעה. עכשיו זו נראית כמו תקופה ארוכה, אני מרגיש שאני
מכיר אותה, אני יודע שאיירין היא הבחורה שלה חיכיתי, אני שומע
את הקול הרך, אני רואה את הפנים היפות. אני יודע. כבר שכחתי כל
אישה שאי פעם אהבתי, כבר זרקתי את כל הכתבים שכתבתי בראשי, את
כל הספרים שהקדשתי לאהובות, הן סתם נשים עלובות! אני זורק את
כל החיים שלי לפח ומתחיל פרק חדש.
אני מגיש לה את הבקבוק. היא לוקחת אותו. אני מאושר. היא שותה.
אני מחייך. "את רוצה לשבת איפשהו?" אני שואל אותה, "בטח למה
לא" היא משיבה. אני מאושר, כבר הזכרתי את זה? היא הולכת אחריי
ואני מתחיל לחפש מקום לשבת. אף פעם לא הייתי מנהיג גדול, פשוט
לא נולדתי מנהיג, אני מוכן להיות מונהג די בקלות האמת, רק
תבחרו לי את העריץ ואני אתחיל ללכת אחריו לכל תהום שהיא.
התפקיד היה לא טבעי, לא שלי, אני אבל ידעתי שהפעם אני אתפקד
ללא דופי, איזשהו קול פנימי אמר לי 'זה צעד הכרחי, ואתה עומד
לבצע אותו, בשבילי!' אני מפלס את דרכנו בין השולחנות, דווקא
היום מכל הזמנים המועדון הזה בחר להיות מפוצץ באנשים. אני
מתחיל להסתכל על כל המועדון, ניצבתי שם כמו ימאי בספינה עתיקה
וסרקתי את הים בלילה שחור במיוחד כשלפתע ראיתי את אור המגדלור
וצעקתי 'יבשה! אני רואה יבשה!' היתה שם פינה מוארת היטב,
חמימה, וקרובה יחסית לרחבה אבל לא בטוח אם יש שם מקום, אנשים
בטוח אין שם, אבל יש לפעמים מקרים שאתה בא עם אישה, אחרי מסע
נדודים שלקח לפחות ארבעים שנה רק כדי למצוא איזה תיק מחורבן
מרוח על כל הכורסא! לא ידעתי מה לעשות, ושוב התחלתי לשמוע
קולות 'בשבילי בן אדם! בשבילי! תיקח הימור תהיה אמיתי' איירין
המלכה הרוסייה שלי הבחינה בחוסר האונים הרגעי, בחולשה הזמנית
והצביעה על שולחן פנוי לחלוטין ממש משמאלנו. לא רציתי את
השולחן ההוא, הוא היה שולחן עלוב, התאורה הייתה על הפנים,
המוזיקה רועשת מדי והכיסאות גבוהים מדי. חוץ מזה ממש לא רציתי
להתיישב ליד שבט החברים הניאנדרטלים שלי ובטח שבטח לא ליד שבט
החברות השטניות שלה. אזרתי אומץ ולקחתי אותה ביחד איתי למסע
המופלא בלי לדעת מה תהיה התוצאה.
לפעמים יש ימים (או במקרה הזה לילות) שהכול פשוט הולך, שאני
מקשיב לקול הפנימי שלי ומעביר את ההגה לידיו, את כל השליטה.
הכל פשוט הולך. בפינה חיכה לנו שולחן ומסביב ניצבו להן שלוש
כורסאות שרקדו וסגדו במחול קסמים לשולחן, כמעט והתיישבתי על
הספה האמצעית, ואיזו טעות גורלית! כי זאת היתה ספה חד תאית,
אבל הקול הפנימי התייצב שוב לצידי והנחה אותי לשבת על הספה
השמאלית. במהרה התיישבה לה איירין לצידי וכבר אני מחבק אותה עם
ידי הימנית ומגשש לעבר ירכה באיטיות עם ידי השמאלית. אנחנו
מדברים, מסתכלים, בוחנים האחד את השני. אני שואל -
"אפשר לנשק אותך?" היא מחייכת מבויישת, איזה חמודה, איזה
עדינה. 'את כל מה שאני מחפש באישה!'
איירין המסכנה מתחילה להתבלבל ואומרת שהזכרתי לה ביטוי רוסי
ישן שאומר - "אפשר לתת לך נשיקה ואז תוכל לעשות בשבילי את
הכביסה?" אני מקשיב וצופה, רואה איך היא חופרת בור עמוק מדי,
אחד כזה שלא היה לה כל כוונה לחפור אבל אם אני לא אעשה משהו
שנינו ביחד אליו ניפול. זאת יכולה היתה להיות טרגדיה, אחת כזאת
שתיזכר לדורות, הטרגדיה על אבקת הכביסה בעיר האורות, ומי בכלל
חשב שמשפט על נשיקה יתחבר עם כביסה? אבל אני כבר מזמן הפקדתי
את עצמי בידי הקול הפנימי. הוא תמיד יודע מה לעשות. היא שואלת
"הבנת?" אני אומר "לא" היא אומרת "כן" אני שואל "כן?" היא עונה
"כן. אתה יכול לנשק אותי" עכשיו היא כבר לא צוחקת, רק מחייכת.
ואני עדיין שותק, מחייך מבפנים ואולי כבר מבחוץ לא שולט על שום
חלק בגופי, הכל נעשה הזוי, אני כוכב של סרט אמריקאי משנות
החמישים, פרנק סינטרה בא לשיר בשבילנו, הוא שמע שמשהו מיוחד
הולך לקרות הלילה, ורצה להיות שותף אפילו אם רק שולי. אני
מתקרב אל הפנים המושלמות של איירין ומנשק אותה, בעדינות נצחית.
ההרגשה מדהימה! אנחנו מתנשקים. מחליפים מידע, נתונים, רגשות,
אנחנו מגיעים להבנה טוטאלית, המצאנו את השפה מחדש, ככה אלוהים
התכוון שנדבר, עכשיו אני מבין את הכול, אין יותר בעיות, יש
שטף, הכול זורם! אנחנו בגן עדן לתקופה קצרה. אני מנשק אותה, את
כל פרצופה, אני מחבק, מריח, ממשש. אני חוזר להיות תינוק
וההרגשה מעולה. הכל יהיה בסדר כל עוד איירין תישאר איתי.
כנראה שהיה היגיון במה שאמרתי מכיוון שאיירין לא נשארה.
היא הלכה לתפוס טיסה חזרה למוסקבה. הכול חזר לקדמותו, או שבעצם
לא?
אני שב ונזכר באיירין מדי פעם, פרצופה וגופה נעשים חיוורים
יותר בכול פעם. אבל לעולם אני לא ישכח את הנשמה, ההוויה של
איירין שתישאר איתי גם בזקנה, גם ברעה. אני יודע כשיגיע היום
ואני אשוב לעפר, איירין תחכה לי ותאמר -
"אפשר לתת לך נשיקה ואז תוכל לעשות בשבילי את הכביסה?"