על חודו של הר שוכן מגדל
ובמגדל נסיכה.
שערה כפחם, עיניה כים,
ועורה כשלג, צח.
היא מחכה לאביר, הנסיכה.
האביר שלה.
האביר שיציל אותה.
ולא מבזבזת זמנה, הנסיכה.
היא תופרת. טווה.
חוטי משי מוזהב,
שהפך ללבושה.
והיא קוראת, הנסיכה,
על מקומות רחוקים
מלאים אבירים, יפים וקסומים.
ומחכה. ומצפה.
כבר לא צעירה, הנסיכה.
עוד מעט ל"ד שנים ימלאוה,
ואף אביר עוד לא בא בה.
ויכולה לחכות, הנסיכה,
גם עוד מאה שנה.
כי אביר לא יבוא בה, להצילה.
האביר תקוע בתוך זונה.