לדעת כבר הרבה זמן, ולהמשיך להכחיש, להבליג,
לשמור בבטן עד שזה מתפוצץ. כל כך אני, וכל כך טיפשי מצידי.
ידעתי, אבל סירבתי להרים ידיים. אבל כבר אין ברירה. אז
מוותרים.
כמה כבר אפשר לספוג?! לסלוח?! להאמין שישתפר?! די, זהו זה.
נשבר לי, לא סמרטוט של אפ'חד. לא מוכנה לסבול יותר.
שיחרבנו עלי ואני אתנהג כאילו זה גשם. לא תודה. הספיק לי.
מוותרת, משלימה עם זה. כואב אבל אני אתגבר.
אם הייתי חזקה עם, אני אשרוד גם בלי.


מה יותר כואב לאבד או להיפגע?
לאהוב ולעשות הכל
להיפגע,
לתת את כולך.
לאבד
גם את עצמך.
לכאוב ולדמם,
לוותר ולהקריב
ולחטוף סכין
בגב,
בלב,
להיפגע.
לאבד.
והדמעות חונקות בגרון.
המועקה והתסכול.
זה היה ונגמר.
טוב ורע
ורע וטוב
ורע, רע, רע.
רק להפסיק את זה
בכל דרך אפשרית.
כל כך קשה להתנתק.
חלק ממני מת,
והחלק השני מעורער.
מנסה לעמוד ורק נופלת.
צריך להחזיק
מעמד.
להיאחז בלא כלום.
אבל לא לאבד
לפחות את האחיזה.
להרים את הראש מעל המים.
לנסות לנשום
מבעד למחנק.
איך מוחקים?
איך ממשיכים?
איך מפסיקים לכאוב
על דברים שהיו,
ולא יהיו עוד?
אז מה יותר כואב, לאבד או להיפגע?