היום נתתי למישהו ברמזור 10 שקלים. רק 10 שקלים, אבל זה היה
מדהים. ואתם שואלים "איך לתת למישהו 10 שקל יכול להיות מדהים
כל כך ?"
אז ככה, הסיפור התחיל כבר ביום חמישי (שזה לפני שלושה ימים)
שעברתי בדיוק באותו הכביש כחצי דקה לפני הפניה לביתי, ואתם
יודעים, סוף שבוע, ואני ברמזור חושב על סופשבוע נקי מעבודה.
ופתאום, אני רואה אדם זקן שעובר בין המכוניות הממתינות ברמזור
וביניהן, אני.
טוב, עובדה קטנה, אני לא מחלק כסף ברמזור, זה לא שאני לא תורם
לאירגוני צדקה, פשוט הרמזור תמיד מתקשר לי עם נרקומנים, ואני
לא רוצה לראות את הכסף שלי תורם לדרדורו של אדם שממילא מצבו
בכי רע.
והאיש הזקן עובר לידי, מסתכל לי בעיניים (אגב, אני גם לא מאלה
שבדיוק כשמגיעים לרכב שלהם הם נזכרים שנפלה להם המצית בין
הרגליים, או שהם ממש חייבים לחפש כפפות בתא הכפפות) ואני מחזיר
לו מבט בצירוף תנועת שלילה בראשי, האיש לא מתיחס וממשיך הלאה.
ואז אני קולט שהאדם שמולי לא דומה לשאר המסוממים בפוטנציאל,
הוא סתם זקן עם שלט שכתוב בו שהוא צריך לפרנס משפחה בת תשע
נפשות.. והתחרטתי, מייד.
הוצאתי בזריזות מטבע של עשרה שקלים ופתחתי את החלון, אך האיש
כבר נעלם בהמשך הכביש. רציתי לרדת מהרכב למסור לו את עשרת
השקלים שנפרדתי מהם כבר, בליבי, אך העצלות הטבעית השאירה אותי
במקום בתואנה שכשהרמזור יהיה ירוק ואתקרב, אמסור לו את הכסף.
בעודי חושב כך אני מבין שאצטרך לעצור ולעכב את התנועה הצפופה
ממילא. קונפליקט. לעזור לבן אדם או לצבור לחובתי כ- 30 קללות
(בהנחה שכל אדם מקלל כשתי פעמים כשמישהו מחליט לא לנסוע
בירוק). טראח, הרמזור ירוק ואני מתחיל לזוז, כשזמן קבלת ההחלטה
הולך ומתקרב לנקודת האל חזור. החלטתי. אני לא עוצר, ובצער רב
אני חייב להודות - לא כי נהגים מקללים מרתיעים אותי, אלא שוב,
מתוך נוחות לשמור על מצבי הטבעי (כרגע נסיעה).

מטבע של עשרה שקלים מתגלגל בין אצבעות ידי בעוד אני מבצע חניה
במגרש החניה הפרטי של ביתי.
כמה שזה לא נעים, יש ברשותי מטבע שלא שייך לי, ויתרתי עליו
ברגע שראיתי את האדם הזקן, והחלטתי שהוא לא מסומם (או מתכוון
להיות).
מתבהרת בראשי ההבנה שלא אהיה שקט עד שאמסור את המטבע למישהו,
בכביש.
יום שישי, קניות,  אני שוב ברמזור (אחר - אבל למען האמת באותו
אזור)
חסיד ברסלב אוסף צדקה, ואני שוב כמה מכוניות מאחור. טוב, אני
לא נותן כסף לחסידים, האמת, לא כי לא מגיע, פשוט יש הרבה דברים
חשובים והתקציב שלי מוגבל. אבל החלטתי שמאחר והכסף כבר לא שלי,
אז למה שלא יהיה שלו?
חיכיתי שיתקרב, בום, רמזור ירוק - אותה התלבטות. נסעתי. ממילא
אני לא תורם בד"כ לחסידים.
אח אח... העשרה שקלים האלה הטרידו אותי כל השבת.
והיום, יום ראשון , אותו כביש (של יום חמישי) ואותו רמזור. אדם
מבוגר, עם חיוך על הפנים מבקש סיוע, משפחה. הוצאתי בזריזות את
המטבע מהארנק, יצאתי מהרכב (מה אכפת לי מהרמזור?) ונתתי את
הכסף לאדם.
זכיתי בהמון ברכות והבנתי דבר אחד:
שהזכות הגדולה ביותר היא להיות במעגל הנותנים.
לפעמים אנחנו נותנים, לפעמים מקבלים, אבל אין כמו האושר בלתת
למישהו שבאמת צריך.