השעון שעל היד שלי מראה שהשעה כבר עשר בבוקר. "ממתי עשר
בבוקר"? אני שואל את עצמי, "וממתי בכלל יש לי שעון?" אני לא
מבין, עברו כבר שלוש שעות מאז שקמתי וחוץ מללבוש את המדים האלה
שעושים לי עצבים לא עשיתי כלום. את כל הדרך מהבית שלא שלי
לתחנה המרכזית אפשר לומר שעשיתי שאני עדיין חצי ישן, חצי ער,
משמע סהרורי. וככה זה כשאתה חייל , ולא משנה עם אתה ג'ובניק
מסריח כמוני שהלך לישון אתמול בשמונה בערב כי היה לו משעמם, או
איזה רמבו מהסיירת. תמיד תהיה את הזקנה הזאת שתדבר עם הזקנה
השנייה שיושבת לידה ומחזיקה מעין עגלה קטנה כזאת בדרך למכולת
או לקופת חולים. בד"כ היא תסתכל עלייך ישן ותגיד לזקנה השנייה
איזה חמוד אתה, ואיך אתה שומר על המדינה, ואיזה יופי שאתה ישן,
בזמן שאתה בנתיים מזיל ריר על החלון שמולך וחולם חלומות על
חופש. באותה השיחה אחת הזקנות גם תתחיל לספר על הילד הרמבו שלה
ועל הנכד הרמבו שלה ואיך ששניהם יוצאים למסעות ולטיולים כשהנכד
חוזר מהסיירת לשבת. ושוב פעם אחת מהן תזכיר איזה חמוד אתה.
ואיזה יופי שאתה ישן, ושאתה צריך לנוח, כי לשמור על המדינה זה
חשוב.
אני כבר ער אבל לא פותח את העיניים. "מה היה קורה עם הייתי
אזרח?" אני שואל את עצמי ונתקף בפרץ של זעם אופייני לתקופה
שאני עובר כרגע. הן בטח היו חושבות שאני סתם ישן כי ביליתי עד
מאוחר בלילה או סתם איזה בטלן או מסומם שנרדם באוטובוס כמו
איזה מסכן. הן בטח היו אומרות משהו כמו "הנוער של היום" וכאלה,
משהו של זקנים. כשאנחנו מגיעים לשער הראשון של התחנה המרכזית
והבחורה האתיופית עולה כדי לבדוק עם נסענו עכשיו חצי שעה עם
100 טון חומר נפץ שמונח באיזה תיק, אני פותח את העיניים ומביט
על שתי הזקנות שיושבות מולי ומחייכות אליי חיוך חמוד של זקנים
אבל עליי זה לא עושה רושם כי אני עצבני. "אוי חיילצ'יק
התעוררת" אומרת אחת מהן ומחייכת. "מה את אומרת" אני עונה לה
ברשעות, ומוסיף עוד כמה מילים לעצמי בסגנון של "כוס אמק על
העולם, על הצבא, על המדינה וכאלה". ויורד מהאוטובוס כשאני
משאיר מאחורי שתי זקנות פעורות פה בדרך לבית חולים עם חשד
לשבץ.


קיללתי כל רגע על זה שאני עומד בתור שאני בכלל לא רוצה לעמוד
בו, וזה הקטע בצבא, שהכל בלחץ, אתה חייב לעבור את התור כי אז
תאחר, תקבל עונש וכל השטויות האלה, זה לא כמו פעם שעמדתי בתור
ונהנתי מהאנשים השונים שעומדים איתי בו וכאלה, עכשיו הכל צריך
להיות מהר, ואני לא אוהב למהר למקומות שאני לא אוהב להיות בהם.
אחרי שבדקו לי את התיק והחליטו שאני כשיר להסתובב בתחנה
המרכזית אני נכנס לעולם שכולו בורקסים, מאפים ודיסקים צרובים,
בדרך אני כמובן עוצר במודיעין לשאול את הפקיד את אותה השאלה
שאני שואל אותו בכל בוקר כבר כמה חודשים ומשחק אותה כאילו לא
שאלתי מעולם ושזה באמת מעניין אותי ושבאמת באמת אני לא יודע.
הרי שנינו כבר יודעים איזה קו אני צריך כדי להגיע לבסיס, והוא
חייב להיות נחמד ולהתנהג בטבעיות כי הוא עובד שם. אפשר לומר
שאני מנצל את עובדת "איכות השירות" בשביל מטרות הבידור הזולות
והחולניות שלי, אבל ממש לא אכפת לי.
בנתיים אני נזכר איך שתי הזקנות האלה ממקודם אשכרה ישבו איזה
חצי שעה ובהו "בגיבור" השרוע על הכיסא מולם ודיברו כל כך הרבה
שטויות, ואיך שקמתי אשכרה ניפצתי להם כל השיחה של הבוקר, ואיך
בתכלס יצא מצחיק והכל אבל גם קצת פוגע, שוב פעם המצפון שלי
מתחיל לדבר ואני כמובן מבטל אותו בשנייה עם תירוץ של ''זאת
תקופה בשבילי וכאלה" ומדליק סיגריה כדי להשכיח את הכל. משם אני
עולה על אוטובוס מהיר לבסיס.

עכשיו כבר עשר בבוקר, כבר עברו שלוש שעות מאז שקמתי, שמתי את
המדים האלה שעושים לי עצבים ונסעתי לבסיס. מה השתנה מאז? כמעט
וכלום. אני בוהה על הקיר שממולי כבר כמה זמן, "יופי של טיח עשו
פה" אני אומר לעצמי, וכשאני מביט בשעון עוד פעם מסתבר שעכשיו
רק אחת בצהריים ויש עוד ארבע שעות להעביר. מדי פעם נכנסת איזה
חיילת לכמה שניות, עושה את הפעולה המוטלת עליה, מדברת קצת
דיבור רגיל ויוצאת. אח"כ יש חמש דקות שאני חושב על בחורות,
ומשם אני חוזר להביט אל הקיר, אולי יום אחד הוא יהיה בצבע אחר
אני מקווה, זה יכול להיות מאוד מעניין. אחרי שאני מבין שאני
כבר ציני עם עצמי אני מחליט בצעד אמיץ שמזכיר מבצעים נועזים של
הקומנדו, לקום מהכיסא וללכת לטייל בממלכתי החדשה שנקראת "ממלכת
הכלום". בדרך אני יעבור גם בשק"ם לקנות איזה שוקו בשקית כדי
להרגיש שהתפרעתי וממש "חייתי" את היום. ממש TAKE A WALK ON THE
WILD SIDE" כמו שאמר לו ריד פעם.

השעון מוכיח לי שבאמת חמש עכשיו ואפשר לעוף חזרה לבית שהוא לא
שלי. שוב פעם תורים, שוב פעם אוטובוסים, שוב פעם זקנים גאים,
שוב פעם בחורה שנראית חמודה, שוב פעם שקיעה שזוכה להתעלמות לא
אופיינית מצידי, שוב פעם ג'אנק פוד, שוב פעם בית שלא שלי, שוב
פעם חוסר מעש, בדידות, דכאון של לילה משעמם. שוב פעם מלא
סיגריות שלא מובילות לשום מקום, שוב פעם מחשבות עמוקות, שוב
פעם כמעט טובע, שוב פעם מבין את האמת ועולה חזרה מעל פני המים.
שוב פעם בוקר.

בוקר, אני קם עם חיוך, עולה על המדים וכבר לא ממש אכפת לי,
אח"כ לאוטובוס שם אני זוכה לדיבור מפתיע מהנהג "חיל האוויר
אה", הוא אומר. "חיל האוויר", אני עונה לו ומסתובב בחיוך,
"קורס טיס אתה יודע, קטן עלינו" אני אומר לו. וממשיך פנימה
לתוך האוטובוס מביט בגאווה על כל היושבים סביבי, הזקנים,
החיילים, והאנשים שבדרך לעבודה. משם אני מגיע לתחנה המרכזית
ובמקום לנסוע לקורס טיס כמובן אני נוסע לבסיס, ל"ממלכת הסתם",
אני לא מגולח, וקיבלתי כבר שתי תלונות בדרך מה שעשה לי חיוך
ואושר עוד יותר גדולים, יש לי בכיס מסמך שרשום עליו 21 וחתימה
של מישהו עם פלאפלים על הכתפיים ומשקפיים על העיניים מה שעושה
אותו למוסמך לאשר לי משהו שכזה. אני מזדכה על הציוד, יוצא
מהש"ג, מעיף מבט אחרון על חורבות הממלכה שלי, מבקש סליחה
מהמדינה, ויוצא לדרך.