אוהב, נמשך, רוצה
לא מסוגל לגשת
מפחד
דואג
ממה שהיא תחשוב.

נמצא לידה שהיא בסביבה
אבל מרגיש רחוק.
מבין
קולט
שזה לא ילך.

אם זה נשאר ככה
ביישן, סגור
זה אבוד עוד לפני שהתחיל.
כי שהיא כבר בסביבה
אני בחור של קצת מילים.
מבפנים אני יכול לכתוב ספרים שלמים
אבל הם לא עוברים את המחסום בדרך החוצה.

עצוב, מבואס, כועס
לא מסוגל לראות
אותה
צוחקת, מדברת, נהנית
עם עוד בנים,
במיוחד כאלה, חברים שלי.
מת להגיד לה "בואי, אני פה"
איתי
תצחקי, תדברי, תיהני
אבל לא בטוח שזה נכון בכלל.

שונא, מתעצבן, שונא
לחשוב שמכולם לא אותי היא הכי אוהבת.
לחשוב שזה לא הדדי.
בשבילה עוד ידיד משעמם שלא מוציא מילה.

לך, תרוץ, מהר
תגיד לה
תגיד לה שכבר כמעט חצי שנה
אתה מגלה כל יום איך זה להיות מאוהב.
מהמילים נראה כאילו אני סובל מהאהבה הזאת.
מהאהבה אני לא סובל
אלא ממה שמתלווה אליה.

פרפרים, מזיע, מחייך שמדברים
אני חושב שיש לי את כל הסימפטומים.
לא שאהבה אובססיבית זה רע
אבל איפה מוצאים תרופה?

למה אליו היא מתקשרת?
למה לו שולחת הודעה?
מה איתי, לי אין פלאפון?
או שאולי אין לך את המספר.
או שאת פשוט מעדיפה
לדבר עם "המתחברים מהר"
אלה שתוך שניה כבר מתחבבים על כולם
אבל איך אפשר להתחבב, להשתלב, להישאב
כשאתה לא מוציא מילה.
אז נכון, היא תדבר איתך פה ושם
לימודים, מוזיקה, בילויים
ואתה תיתן הכול
שהשיחה המסכנה הזאת תשאיר בה משהו.
אבל אל תדאג, לא הצלחת.
היא כבר תרוץ להוא בקצה הכיתה
ותדבר איתו בכיף.
אתה יודע למה זה?
כי הוא לא ביישן, שתקן, פחדן.

כתבת עליה שיר, חמוד.
עם לחן, מילים, כוונה.
כאילו שיהיה לך אומץ
לתת את זה לה.

אומרים לי לספר לה
או לפחות להזמין אותה לשבת, סרט.
ומה אם גם אז, אני אהיה שתקן?
יש לי תירוץ, שעם כולם אני ביישן
אבל באחד על אחד לא סותם את הפה.
ומה אם גם אז אני אגלה
שהרבה מהפה לא יוצא?

אבל לכי, את לא יודעת מה את מפסידה.
מצד שני את גם לא יודעת מה את מרוויחה.
ילד דכאוני שמתבייש מהצל של עצמו כבר חמש שנים.
עומד עם הראש שמוט למטה, מנסה למצוא נמלים.
כל עוד יש את המחסום, גבול, בינינו
זה לא ילך.
כל עוד יש בי מחשבות שאני בטוח שהם נכונות במוחות אחרים.

ובנימה אופטימית, שמחה וטובה שכזו
אולי עם הזמן אני אפתח את הדלת, אשבור את המחסום.
אני לא אלחץ, אזיע, אתברבר שאני לידך.
ואולי אז תראי שמתחת לביישנות ולשקט
יש שם ילד שרק צריך אותך.
ואז אולי דווקא אותי תאהבי הכי.