אני חוזר לאחור במוחי, ועדיין אני מוצא ברור ונקי בזכרוני את
הרגע המדויק בו ראיתיך לראשונה. שערך השחור נפרע והיטלטל מצד
לצד בכל צעד שלך, עורך הבהיר סמק מעט לאחר מרדף מייגע אחר
האוטובוס, אך תווי-פניך, כמו תווי-גופך, נשארו מפוסלים בשלמותם
כמו אל יווני נעלה. כל אלה היו כאין וכאפס לעומת עינייך: אותן
עיניים כחולות-ים, בהן צללתי ברגע בו לכדת את מבטי במבטך.
אחריו הגיע חיוך מבויש, שזהר חזק יותר מהשמש, חושף שיניים
לבנות יותר מהירח. אחר כך הגיע מבט עגום כאשר גברת, כבדת גוף
וצועניה למראה, השתלטה בעורמה על המושב שלצידי, בעוד היא
מחייכת ברשעות חיוך ניצחון קטן אל עבר פנייך העגומות. אני זוכר
כל חלקיק תנועה וקול, כאילו הכל התרחש לפני דקה ממש, כאשר
השעון מראה בברור ולמעלה מכל ספק שעברו כבר שמונה דקות מלאות.
היתכן?

כבר עכשיו, ההמשך נראה לי ברור. ניפגש בעוד מספר ימים, קרוב
לוודאי שלושה ימים. היום זה מוקדם מדי, מחר אני עובד עד מאוחר
וביום שאחריו יש לי שיעור מאקרמה, כך שבעוד שלושה ימים זה יהיה
מושלם. נלך לסרט ביחד, משהו רומנטי, טום הנקס ומג ראיין סטייל,
כל כך מתוק שזה גורם לכאב שיניים, אך גם עצוב, מרגש ועמוק
כאחד. בסרט אתה תשעין בקלילות את ידך על מושבי, ותחבק אותי
כאשר דמעות יזלגו מעיניי. אתה תביט עמוק אל תוך עיניי ותבטיח
לי בביטחון, מעל לכל ספק, שאם אתה היית טום הנקס ואני הייתי מג
ראיין, לעולם, אבל לעולם, לא היית עוזב אותי בשביל איזו זנזונת
עם חזה נשפך. אתה היית מבין ישר מההתחלה כמה אתה אוהב אותי,
עוד משיר הפתיחה, ואני כמובן היית מאמין לך. איך לא? אתה תשמע
כל כך אמין. כמה תמים אני הולך להיות...

 אחרי הסרט אנחנו נמשיך לקפה. למרות שאני לא במיוחד חובב את
"ארומה", אני אפילו לא אפזול לכיוון אחר. אלך אחריך, אחייך
ואשתוק, רק בגלל שאדע שזה מה שאתה רוצה. אני אלך אחריך לאן
שתבקש. גם "ארומה" תראה כקפה רויאל כשאתה תאיש את הכיסא שממול.
ככה אני הולך לאהוב אותך.

 עצירה בביילינסון. הכל מפסיק לרגע קצר. המתח באוויר מורגש.
אפילו שתי הבלונדיניות מאחורי עצרו את שיחתן. כולם ממתינים
בדומיה. רק הצועניה הממותית שלצידי נעה, מתעלמת מהשקט שמסביבה.
מכאן הכל קורה כל כך מהר שקשה לעקוב. היא מחזיקה את התיק בידה,
ובתנועה חדה שכמעט עוקרת את הכיסא ממקומו, היא קמה והולכת
בכבדות לדלת האחורית. אתה מזנק בנחישות כפנתר רעב, וכובש
בהצלחה את המושב משמולי, עוקף בדרכך ג'ינג'י חלש למראה. אתה
שולח מבט מתנצל אל עבר הג'ינג'י המסכן, ואז חיוך אוהב לעברי.
אני נשען לאחור במושבי ונותן לריחך המחוספס להציף את אפי, ומשם
את גופי, גורם לליבי לפעום בחוזקה. אתה מחכך את ידך בידי ואני
מרגיש דרך כל שכבות בגדי את חום גופך, עובר אל גופי כאש חיה,
ומחמם אותי כבוילר. אתה חוכך בגרונך ומתנצל, וקולך הרך ממיס את
כל שרירי כחמאה. אני מחייך קלות, מסמן לך את חוסר התנגדותי
לקירבתך, ואתה מחזיר לי חיוך מתוק יותר מקודמיו. אני ממשיך
לשקוע במושבי, משועשע מההבנה החדשה: זה זה.

בקרוב אתה תכבוש את חלקה השמאלי של מיטתי ממש באותה נחישות שבה
כבשת את המושב שמשמאלי. מדף אחר מדף תיטול מארון הבגדים הגדול,
וניחוחות בשמיך ימלאו את כל חציו העליון של ארון האמבטיה,
מסמנים את המשך יחסינו: אנחנו גרים ביחד. השגרה המשותפת תהיה
נפלאה. להתעורר בבוקר עם נשיקה רטובה, משם לעבודה. בבית אנחנו
נהיה כבר בחמש, בשמונה חדשות בערוץ השני, ואחריו סקס פרוע עד
השעות הקטנות של הלילה. פשוט שגרה נפלאה! שגרה נפלאה אשר הופכת
מיום ליום, משעה לשעה, מדקה לדקה למשעממת וחונקת.

 בעוד מספר שנים אתה כבר לא תקנה לי פרחים סתם כי התחשק לך,
ואני כבר לא אקפוץ אליך בשמחה בכל פעם שתחזור מהעבודה. אפילו
האקרובטיקה המדהימה במיטה תהפוך לריצת ספרינט מגושמת, אך כאשר
הפיקוס ימות, אותו פיקוס שתקנה לי ליום השנה הראשון, כשעוד
נהיה צעירים ואוהבים, אתה כבר תכריז בביטחון על המשך יחסינו -
הפסקה.

 עצירה ברכבת צפון. אתה שולח לי חיוך קטן, ומבלי לחשוב הרבה
על השלכות מעשיך אתה קם והולך. פשוט כך, עוזב אותי לבדי. אני
מביט מהחלון ורואה אותך. אתה מחבק אותה, את הזנזונת העקומה עם
החזה הנשפך. אני מתאפק לעצור את הדמעות אך דימעה טורדנית אחת
מצליחה להימלט אל מורד הלחי. "תודה", אני ממלמל, "תודה על
הרגעים היפים ביותר בחיי".

לא מספיק שאני צריך לשבת פה ביגוני החונק, עכשיו גם הג'ינג'י
החלוש מתעקש לחדור למושב לידי, אותו מושב שרק לפני רגע הכיל את
ישבנך המושלם, מחולל כעת על-ידי ג'ינג'י חסר רגישות. "תמשיך
לעמוד," אני חושב לעצמי, "אתה לא רואה שאני במשבר".

הג'ינג'י לא מסתפק רק בלהטריד את מנוחתי, הוא גם מעביר מבטים
עלי. מבטים של שנאה טהורה אשר צורבים את עורי כמו חומצה. אני
עושה בדיקה מהירה אך מגלה שאכן העיינים אינן דומעות, האף לא
מנוזל והרוכסן במכנסי סגור. אז למה הוא מתעקש לבחון אותו
בעיניו הרעות.   פתאום הוא פונה עלי ואומר "אני לא נוהג לעשות
דברים מסוג זה לעולם, אבל..." הוא עוצר כדי לקחת נשימה עמוקה
ולחכך בקולו, בעוד אני מחפש בתיקי סכין, על מנת לחתוך את
האוויר. "אתה פשוט נראה לי בחור מאוד מעניין, אז חשבתי אולי
תרצה, אם אתה מעוניין ויש לך זמן, אולי לצאת איתי לסרט, משהו
רומנטי שכזה, טום הנקס ומג ראיין סטייל..." הוא פוסק וממתין
לתשובה. אני חושב לרגע ועונה - "אתה באמת נראה בחור נחמד, אבל
בדיוק יצאתי מקשר שיכל להיות מאוד משמעותי ו..." -  הוא קוטע
אותי בתשובה מהירה " אין צורך להסביר," ועובר לבהייה ארוכה
בנעליו.

עצירה נוספת, רחוב המסגר. הפעם תורי לרדת ואני עושה זאת
בנחישות ומהירות. רק זה מה שחסר לי. עוד בחור בוגדני
מנייאק...

הערה:
כל הדמויות הם פרי דמיונו של היוצר. למעט הגיבור, הבחור עם
העיניים הכחולות, הצועניה הממותית והג'ינג'י. הפיקוס, לעומתם,
דמיוני לחלוטין.