ערב יום ראשון חדגוני למדי לא מבשר על דבר מה מיוחד או דרמטי
שעומד לבוא, האור בחדר חם ומעומעם והכל נראה עומד על מקומו
במנוחה יחסית רק קירות חדרי האדמדמים נראים לי מתקרבים
ומצטמקים וסוגרים עליי לאט ורוח שורקת בחוץ בואי בואי אליי
החוצה לטעום את טעמם המתוק מריר של החיים בואי עכשיו ואל
תתמהמהי. ואני יודעת שיש כיסא דומם באיזה פאב ויש חלל שומם
באיזו רחבת ריקודים ויש כרית קרירה במיטה של איזה מישהו בודד
עכשיו וזה רק עכשיו ועוד מעט יבוא מישהו וימלא את כל החוסרים
האלה כי איפה שיש כיסא ריק יבוא תמיד מישהו לשבת. אני מגיפה את
התריסים עכשיו כי לא מתחשק לי לשמוע את שריקתה של הרוח מתחת
לחלוני היא אורחת לא רצויה אצלי אני רוצה שתבוא אתה ותתפוס את
מקומה מי יודע לעוד כמה בודדים היא אורבת ככה מתחת לחלון וכמה
הצעות מפתות היא מפזרת. כן אני צריכה הצלה ומהר לפני שהפחד
יחזור וימלא את כולי לפני שאתפתה שוב לרוח ואשכח שכבר הייתי
חזקה לבד. לפני שאשכח. וכבר כמעט שאני פותחת שוב חלון לחפש לי
שריקות ברחוב אבל שם למטה דממת אלחוט ונראה לי שאני משתגעת.
אילו רק היית מתקשר עכשיו זה היה כאילו שמעת את שריקת הבודדים
שלי ובאת לעזרי אך הבדידות בונה קירות עבים בין אנשים ורק הרוח
שומעת ללא מילים ואין לה ידיים ללטף או פה לנחם והיא רק
מתרוצצת לה אנה ואנה באין מוצא כמו המחשבות.