אני רואה כוכבים. ושורות של אנשים. שמחזיקים ידיים. מתחבקים,
מתנשקים, מזדיינים. אני רואה עשן. אני רואה אהבה. אני רואה
שנאה גם. אני רואה את בן-לאדן, את סאדאם, את ארה"ב, את
התאומים. אני מרוחה על המיטה. אני שונאת הזיות. אוהבת הזיות.
אני רוצה לעוף. אני רוצה ג'אנק פוד. מעדיפה מסעדה טובה. אני
רוצה לעשות סקס עד אובדן חושים, אבל הייתי רוצה להיות גם
בתולה. אני רואה חיים, אבל כרגע המוות בידי. והמחט זרוקה על
הרצפה. אני רואה את עצמי שלוש פעמים. לא! חמש מיליון. הצבעים
בוערים. המוח בוער. העולם הפנימי שלי בוער. החיצוניות מתקלפת.
אני מנסה לסדר את עצמי. מוצאת עצמי מבולבלת מחדש.
שונאת. שונאת לשנוא. זה מוציא ממני כל כך הרבה. מוציא כל כך
הרבה כלום.
מרגישה כמו וירג'יניה וולף ברגעים כאלה. נשברת ובונה עצמי
מחדש. ושוב נשברת. ושוב נשברת. ושוב הוזה.