הוא מאמין בסוף טוב
ולא רק סוף טוב בסרטים

בינתיים היא ישבה מול המראה. הדליקה את האור על יד המראה.
הסתכלה בעיניה. השולחן מבולגן במכתבים שלא נשלחו, בשמים,
ציורים, נרות, פסלונים, איפור. היא התרוממה מהכיסא הוורוד.
שיכורה. לא הצליחה להחזיק את עצמה.
צרחה! הביטה לתקרה, עצמה עיניים בחוזקה וצרחה שוב. צרחה ארוכה
שגרמה לדמעות להישפך, לבטן להתכווץ. היא האמינה שהיא מתפללת.
מבקשת.
הביטה למראה, התנשפה, בעיניים גדולות. גלי הלחץ שיצאו
מהרמקולים הרעידו את התמונה הקטנה אבל היא בכלל לא שמעה כלום.
הנשמה רצתה לצאת מגופה. הביטה במראה.
ביד ימין העיפה את החפצים שהיו על השולחן לצד שמאל. ביד שמאל
תפסה את הנר וזרקה על הרצפה. התמונה נפלה מהשידה כבר מזמן.
צרחה שוב. ביד שמאלה העיפה מהשולחן את מה שנשאר.
דמעות זלגו ללא רחמים על פניה החלקות. טעם הדמעה מצא את דרכו
אל שפתיה היבשות בחורף. שערה השחור נפל על פניה. שוב הביטה
במראה. לא רק השמיעה אבדה, גם הראייה.
היא מנסה שוב, אולי הפעם מישהו ישמע אותה.
צרחה.
הגוף שלה התעייף. הלב שלה בכל פעימה כמעט פרץ את הגוף. ניסה
לספק לה את הכוח.
נשימה עמוקה.
כיבתה את האור.
נפלה למיטה. פינק פלויד התנגן. היא עצמה את העיניים.
שמעה. ראתה.

והוא. הוא מחכה. מחכה לסוף טוב.