בסביבות השעה חמש, הלכתי ברחוב מחברתי הביתה. בעד אני הולכת
ברחוב הישר ומעלה במוחי זיכרונות ומחשבות, יוצאת מביתה אישה
זקנה בעלת שיניים מעט רקובות, עקומות וחסרות. איתה יצאה גם
המטפלת הפיליפינית שלה - נמוכה, שחומת עור ומלוכסנת עיניים.
הזקנה פנתה אליי, מסתכלת קרוב, עד שהיה ניתן להבחין בקרום
המזוגג בצבע הבז' על עינייה.
"את מחממת את הידיים שלך?", שאלה.
ולאחר שלא ממש עניתי כי הפתיעה אותי בשאלתה, הראתה תנועת ידיה
בתוך כיסה כדי שאבין טוב יותר את כוונתה, ושאלה אותי אם אני
מבינה עברית. יצאתי לרגע מהתדהמה והנהנתי קצת בבלבול, ואמרתי
כי אני אכן מבינה.
שוב חזרה הזקנה ואמרה:
"את מחממת את הידיים שלך?"
היא הוציאה אחת מידיה, ליטפה בחיבה את זרועי ואמרה:
"אני אומרת לך כאם וכסבתא לנכדה, שאת ילדה חמודה. שיהיה לך
עכשיו נחמד".
היא החלה ללכת לכיוון שממנו באתי, וחיוך קטן הופנה אליי
מהמטפלת הפיליפינית שהבינה שמקרה זה אינו היה צפוי עבורי.

כשהתחלתי שוב ללכת לכיוון ביתי, חשבתי על המקרה המוזר. היה
ברור לי כי דברי הזקנה נבעו מגעגועים לילדים בחייה. הגעתי
לביתי, ולאחר כמה דקות, נזכרתי כי רציתי לקנות דפי ציור אשר
אזלו לי. טלפנתי אל אימי וקבענו שלשם כך אבוא אליה, לבית הקפה
שבו היא עובדת. כשהגעתי, גם אבי היה שם, כנראה אחרי העבודה קפץ
לשתות קפה עמה. הצטרפתי לשיחה קצרה איתם, ומאחר וכבר הגעתי לעת
שכמעט סיימו, לאחר כמה דקות הם קמו ללכת הביתה. אימי הוציא כסף
מהקופה ונתנה לי כדי לקנות את הדפים אשר ביקשתי.

בדרך לחנות כלי הכתיבה, אשר במעלה שני רחובות מבית הקפה (שלא
היה רחוק מביתי), נכנסתי לחנות של חברת אימי ואמרתי לה שלום,
לאחר זמן רב אשר לא ביקרתי שם (למרות שחלפתי על פני חנות זאת
מספר רב מאוד של פעמים לעיתים תכופות). הסתכלתי מעט על הסחורה
הצבעונית, יצאתי מהחנות והמשכתי לדרכי. בדרך, חשבתי על הפספוס
כשלא ניצלתי את ההזדמנות שניתנה לי מקודם לפתוח בשיחה עם אותה
זקנה, ואם היתה נוצרת בינינו הכרות הייתי שמחה לשמוע ממנה מעט
מסיפוריי חייה. סיפורי חיים רבים ומרתקים הולכים לאיבוד, כי
אין דור הדואג לשמר את החוויות הנהדרות והמופלאות אשר דור זה
חווה - דור אשר נכח בהיסטוריה שאותו אנו לומדים בשיעורי
ההיסטוריה. כך גם אני יודעת שאצטער על כך שלא תיעדתי יותר את
חייו של סבי, שהיה מספר לי ולאחי סיפורים מחייו לפני השינה,
לפני שכבר לא יהיה ניתן לעשות זאת.

כשהגעתי לחנות כלי הכתיבה, שאלתי את המוכרת היכן נמצאים בלוקי
הדפים אותם חיפשתי.  היא פנתה אלי בחביבות יתר על המידה מהזכור
לי מפעמים קודמות, בהן התייחסה לילדים ונוער כאל מטרד מעצבן
המבזבז את זמנה בשטויות. היא היתה כל כך חביבה, עד שהפסיקה
שיחה עם אישה שהייתה שם, כדי לעזור לי. הלכתי אחריה עד פינת
החנות, והיא הוציאה את אשר ביקשתי, והודתה לי כאשר עזרתי לה
להכניס את הדפים הגדולים לשקית. שילמתי. היא הודתה לי שוב,
והלכתי כששנינו מברכות לשלום.

הלכתי חזרה לביתי עם השקית הגדולה כשמחשבות חולפות במוחי. לאחר
כהליכת רחוב אחד מבין השניים שהיה עליי ללכת, ראיתי להפתעתי
שוב את אותה הזקנה עם הפיליפינית. חשבתי לעצמי שהפעם אנצל את
ההזדמנות שהחמצתי בפעם הקודמת. כשהתקרבתי אליהן, אמרתי
בחביבות, כמו אל אדם מוכר, שלום. הפיליפינית חייכה אלי, היא
זכרה מי אני, אך הזקנה צעדה לאחור, ידיה מושטות לפנים.
"בבקשה", אמרה, ופינתה לי מקום לעבור, "את עד צעירה", כאילו
ממלמלת לעצמה ,"את עוד צעירה...", אמרה במין טון ההולך ונחלש.

לא ממש הבנתי מה כוונת דבריה. לו זכרה אותי, לא הייתה מפרשת את
פנייתי כבקשה לעקוף אותה במדרכה. היא לא זיהתה אותי, אלא נראה
כי התייחסה אליי כאדם שלא נתקלה בו מימיו, למרות שראתה אותי
כחצי שעה קודם לכן. היא כנראה סנילית או שכבר לא הייתה במוחה
בהירות מחשבה...