בסופו של דבר יריתי בה. העובדה שהיא הייתה אישתי לא ממש שינתה
לי באותו הרגע. גם לא כל הזכרונות המשותפים שלנו, החיים שבנינו
ביחד והילדים שגידלנו. רק החודש האחרון היה לנגד עיני. הלילות
חסרי המנוחה, הרגעים הארורים של האימה והחשש התמידי שמישהו
נמצא מאחורי. אחר כך, כמובן, אי אפשר היה להתחמק יותר מהחרטה .
כשהיא סובבה את ראשה אלי, שמטה את הסכין מידה במבט שותת תדהמה,
ונפלה על השטיח ריחמתי עליה. אבל אפילו אז ידעתי שעשיתי את
הדבר הנכון.
אחרי הכל, היא בכל זאת ניסתה להרוג את אמא שלי.

בעצם הכל התחיל עוד לפני שהתחיל. החיים שלי היו כמעט מושלמים.
גרתי עם המשפחה הקטנה שלי בפרוור קטן של עיר קטנה. לי ולאשתי
היו שלושה ילדים. רק  כלב היה חסר לנו בשביל לענות על כל
הדרישות של המשפחה האמריקאית האידיאלית, אבל הבית שלנו היה קטן
מדי מכדי להחזיק חיית מחמד. ככה שהילדים נאלצו להסתפק באוגר.
הם קראו לו סנופי, אולי כביטוי לתשוקותיהם האמיתיות. את שנות
הנישואים הראשונות שלנו, שאישתי בזבזה על גידולם וחינוכם של
הילדים, אני השקעתי בהשלמת הדוקטורט שלי בכימיה. אחרי זה
יכולתי לעשות מה שרציתי. הייתי יכול להיות מרצה באוניברסיטה,
או מדען בתאגיד תרופות, או בקר איכות בחברת תמרוקים. אבל בחרתי
להיות מזכך סמים בשירות המאפיה. אחת לשבוע היה מגיע לביתי
משלוח שמכיל בערך את כל סוגי הזבל האפשריים, ואני, במעבדה
הקטנה שבניתי לי בעליית הגג, הייתי מפיק ממנו את האבקה הלבנה
הטהורה. כל בני הבית, למעשה, השתתפו במלאכת הכנת הסם. אלונה,
ביתי הבכורה, ילדה חמודה בת 21, הייתה נפגשת עם איש הקשר של
המאפיה ומקבלת ממנו את החומר הגולמי. אישתי הייתה שפן
הניסיונות שלי על המוצר המוגמר. שני הילדים האחרים, רוברט
ומריה, היו אחראים על ההפצה. רוברט היה נפגש עם הלקוחות, ומריה
הייתה עוקבת אחריו מרחוק, ומוודה שמספר האיברים שאיתם הוא נכנס
לפגישה זהה למספר האיברים איתם יצא ממנה. גלגלנו כמה עשרות
אלפי דולרים בחודש, והעסק עבד לא רע. עד שהחלטתי שאני רוצה
יותר. אתם יודעים, בפרוורים אי אפשר להיות באמת מאושר. בעיר
עצמה כן. בעיר יש המון אנשים עם המון בעיות. מקבצי נדבות,
עניים, יתומים, אמהות חד הוריות - אנשים שכשאתה מסתכל עליהם
אתה מבין כמה בר מזל אתה. אבל בפרוורים לכולם טוב. וכשלכולם
טוב אתה מתחיל לחשוד שלך טוב קצת פחות.
היה זה אחד מאותם רגעים של חולשה, של כניעה לתחושת העליונות
המטופשת שלי, שגרם לי להשלות את עצמי שאני יכול לבגוד במעסיקים
שלי. החלטתי שאת המשלוח הבא אני לא מעביר הלאה, אלא מפיץ אותו
עצמאית. ככה אוכל להנות ממלוא הרווחים. לעשות רווח של חודשיים
בשבוע אחד. לזקנים החביבים מהמאפיה התכוונתי לספר שהחומר שהם
נתנו לי לא ראוי לעיבוד. שבוע אחרי זה הייתי חוזר למתכונת
הרגילה. אלא שהשבוע הזה אף פעם לא הגיע.
אחד הלקוחות הלשין עלי, והתגובה לא איחרה לבוא.

הם לא יכלו פשוט להכנס לביתי ולרסס את הסלון שלי עם המאגנומים
האוטומטיים שלהם. הרעש היה מושך יותר מדי תשומת לב באיזור
השליו שבו אני גר. אבל הם בטח לא התכוונו לתת לי להתחמק מעונש.
צלפים הוצבו מסביב לבית. כל דרכי היציאה תוצפתו על ידי רוצחים
מאומנים שנעלמו בנוף השכונה. מריה, שיצאה לחצר בשביל לאסוף את
הדואר, נמלטה חזרה לתוך הבית בזחילה מתחת למטח כדורים. ההורים
שלי, שהגיעו לביקור של כמה שעות, החליטו להאריך את שהותם
במחיצתינו מסיבות מובנות. המשפחה שלי הייתה נתונה במצור.

קיווינו שהם יוותרו לאחר כמה ימים. אני לא יודע כמה גובה רוצח
שכיר ליום עבודה, אבל זה חייב להיות יותר ממשכורת מינימום.
הרצון של הזקנים להתנקם בי חייב היה להתמצות בסכום מסוים. אבל
חלף לו שבוע והצלפים עדיין היו שם. יכולנו לדעת את זה לפי
התנודות המוגזמות של ענפי העצים שבחסותם הסתתרו. הם יכלו
להוליך שולל את תושבי השכונה, אבל לא את הציפורים שפחדו להתקרב
אליהם. האוכל במקרר החל להגמר, וזאת לא הייתה הבעייה היחידה.
בין אשתי לאימי נוצרו חיכוחים מתמידים, הילדים התלוננו שאנחנו
מונעים מהם חיי חברה תקינים, ואבי היה זקוק נואשות לטיפות
העיניים שלו. נוסף על כך, הבית כולו התמלא בשקיות אשפה, וריח
צחנה חריף עמד באוויר. החלטנו לזרוק את השקיות דרך החלון.
הייתה זו הפרה בוטה של תקנות התברואה של השכונה, אבל היא
התגמדה לעומת הצרות האחרות שהיו לנו עם החוק. השקיות שהושלכו
החוצה נוקבו בכדורים בעודן באוויר, והפכו לממטרות מעופפות של
מיצי זבל. גם בעיית הגלוקומה של אבי נפתרה במהרה. בהשפעת
האלצהיימר הקל שסבל ממנו, הוא יצא ערב אחד החוצה לשאוף אוויר
צח, ולא חזר. לפחות לא בחיים. רוברט הבחין בו דרך חלון המטבח
ביום למחרת. הוא היה מוטל ללא הכרה בחצר האחורית.  בהתחלה
קיווינו שמדובר בעלפון בלבד, והחלטנו לגרור אותו פנימה בעזרת
מטאטא. פתחתי את הדלת לכדי סדק צר, והשחלתי דרכו את מוט
המטאטא. התגובה המיידית הייתה מתקפת יריות מבעד לצמרות העצים.
הצבתי את המבשרת לפני כתפיו של אבי והתחלתי למשוך אותו
לכיווני. המשימה התגלתה כקשה יותר ממה שהנחתי שתהייה. מסביבי
שרקו הכדורים, ניתחים בקיר, ומתחפרים לתוך האדמה, מעלים לאוויר
ענן של חול וגיר. אבי התנגד משום מה לפעולת הגרירה, ונאלצתי
למשוך את מקל המטאטא חזק יותר, ובדרך ריסקתי את עצמותיו
הקשישות. המחזה שהתגלה לעינינו, כשסוף סוף הצלחתי להכניס אותו
לתוך המטבח וטרקתי את הדלת, היה מזעזע להחריד. אבי ללא ספק היה
מת. מאד מת. אבל לא היה זה מבול הכדורים שהרג אותו. גם לא
הניפוץ האכזרי של חוליותיו, ההחבטות החוזרת ונשנית של גופו
כנגד הסלעים בחצר בדרכו חזרה פנימה, והגירוד האיטי של עור פניו
על קיר הבית. בבטנו הייתה נטועה סכין שסובבה בתוך בשרו. דמו
ניגר דרך הקרע האדום המאורך שמיסגר את הלהב.
ההלם הראשוני, כפי שאתם בטח יכולים להבין, היה כבד מאד, אבל
המחסור החמור בנייר טואלט, שנוצר זמן קצר אחרי כן ודרש פתרונות
מעשיים, הסב את תשומת ליבנו מהצער הנורא שאחז בנו, והכריח
אותנו להמשיך הלאה. בינתיים שמנו את אבא בעליית הגג. גם משום
שרצינו להעניק לו קבורה הולמת כאשר הנסיבות יאפשרו זאת, וגם
משום שגופה בחצר תמשוך הרבה יותר תשומת לב מכמה שקיות זבל.
כמות הספרים בבית החלה להדלל במהירות בשל הצורך הדחוף בנייר.
טולסטוי, דיקנס ובלזאק היו הראשונים להפגע, כיוון שקיווינו
להרוס פחות ספרים בכך שנשתמש בעבים ביותר. בקלקול קיבה אחד אמא
שלי חיסלה את כל "מלחמה ושלום".
יום אחרי זה, כשאני ואישתי ירדנו לקומה הראשונה לאכול ארוחת
בוקר גילינו את גופתה של אלונה בסלון. היא ישבה על הספה, קפואה
בתנוחה שבה מצאה את מותה. בטלוויזיה מולה שודרה אחת מאותן
תוכניות בוקר שעירבבו הכל בהכל. אם שכולה וספר כלבים ישבו זה
לצד זה, והמתינו שמדען האטום יסיים לענות לשאלות המטופשות של
המנחה. עיניה של אלונה היו קרועות לרווחה, שפתיה התעוותו בחצי
חיוך שהיא לא הספיקה להעלים בטרם ליבה דמם, ועדיין, היא נראתה
פחות מטומטמת מהצופים האופייניים של התוכניות הללו. ברגע
הראשון היא עוד נראתה בסדר, אבל כשהסטתי מעט את ראשה היא נפלה
קדימה, ונחשפה הסכין הנעוצה בעורפה. הריפוד מסביבה טבע בכתמים
עמוקים של דם.
אך היה משהו שהטריד אותנו אפילו יותר ממותה של הבת היקרה לנו
מכל. כל החלונות והדלתות נותרו נעולים, והאזעקה לא הופעלה.
המשמעות הייתה שמי שהרג את אלונה הגיע מתוך הבית. אחד מבני
המשפחה שלנו היה הרוצח.

הידיעה שרוצח מסתובב בקרבנו לא שינתה את חיינו בעוצמה שהיה
הגיוני שתשנה. הדחף המיידי להזמין משטרה לא בא על סיפוקו, שכן
כולנו היינו עבריינים נמלטים. גם הרעיון לעזוב את גבולות הבית
לא מומש. בחוץ חיכה לנו מוות בטוח. בפנים עוד היה סיכוי כלשהו
להינצל. החיים נאלצו להמשך כרגיל. מה שכן, היו הרבה חילופי
מבטים מלאי חשד. כולם בחנו את כולם. הארוחות התנהלו בדממה
מוחלטת. בארוחת הצהריים אישתי הוכרחה לטעום ראשונה את המרק
שהכינה. אני אישית חיכיתי חמש דקות נוספות אחרי שהילדים התחילו
לאכול, למקרה שאשתי הצליחה איכשהו לטמון לכולנו איזו מלכודת
מתוחכמת. בארוחת הערב אכלנו ספגטי עם הידיים. לא הייתה ברירה
כי הכרחנו את עצמנו לזרוק את כל הסכו"ם החוצה. הימים הבאים
חלפו ללא מקרי מוות מיוחדים, מלבד מותו של סנופי, שמת מתת
תזונה והצטרף לאבא ואלונה בעליית הגג, בגלל ההתעקשות של הילדים
שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. רוברט הניח את המכרסם הקטן על
בטנה של אלונה, וסגר עליו את ידיה, כאילו סנופי מת בתוך
חיבוקה.
בשעות היום הכרחנו את עצמנו להשאר כולנו באותו חדר. המלחמות
בערבים על השלט עם הבת החיה שלי, שבעבר הצליחו להרעיד את קירות
הסלון, הפכו למשעממות למדי. מריה נכנעה אחרי הבקשה הראשונה שלי
להעביר ערוץ, אולי בגלל שבעיניה הייתי החשוד העיקרי ברציחות.
באשר אלי, אני מניח שמההתחלה חשדתי שאישתי עומדת מאחורי כל זה.
לא יכולתי להסביר מדוע, אבל נראה היה לי מאד הגיוני שהיא תסכם
עם הזקנים שתהרוג את כל בני משפחתה בתמורה לחופש שלה. זאת
הייתה גם הסיבה שכשקיימנו יחסי מין התעקשתי להיות למעלה. ככה
הייתי בעמדת יתרון במקרה שהיא תנסה לתקוף אותי עם סכין תוך
כדי. למיקום הזה היה גם חיסרון. הגב שלי היה חשוף לתוקף
חיצוני. לכן התעקשתי שבזמן המשגל שלנו יהיה נוכח בחדר גם האדם
היחיד שהייתי בטוח בחפותו. אמא שלי. היא הייתה חלשה מדי וחולה
מדי מכדי לתקוף מישהו. כמובן שהיה משהו מטריד מאד בעובדה שהיא
צפתה בי ובאישתי ברגעים האינטימיים ביותר שלנו, במיוחד עם
הפרצוף ה"אתה לא עושה את זה כמו שצריך" האופייני שלה, אבל
עדיין העדפתי את זה על פני האלטרנטיבה.
שלושה שבועות לאחר שכל זה החל המצב היה בכי רע. האוכל אזל כמעט
לחלוטין. אישתי עשתה מה שיכלה עם קליפות הירקות שהיו ברשותה,
אבל בהשוואה לטעם של מה שיצא לה, המוות לא נראה יותר כאפשרות
נוראה כל כך. מתיחות הולכת וגוברת העכירה את האווירה. הזמן
שנאלצנו להעביר זה במחיצתו של זה לא קירב בינינו במיוחד. אף
אחד לא צעק על אף אחד, מחשש להבעיר באופן לא מודע את זעמו של
הרוצח הפסיכוטי, אבל אי אפשר היה לטעות בשנאה ששררה בין אישתי
לאימי, בכעס של הילדים זה כלפי זה, ובחשד של כולם בי. כל זה
עמד באוויר, כמו גם סירחון גופתו הנרקבת של אבא, שלא הדיף
ניחוח נעים במיוחד עוד בחייו. היציאה החוצה, בין אם לחיים או
למוות, הפכה להיות מילה נרדפת לגאולה בכל מקרה.
ואז, בוקר אחד התעוררתי ומצאתי את אישתי כבר ערה, יושבת בקצה
המיטה, פניה חיוורים.
"קרה משהו?" שאלתי.
"מריה מתה. נצטרך לזרוק את אבא שלך. אין מקום יותר בעליית
הגג". היא השיבה, ואני תהיתי איך היא הייתה מתנהגת אם היה
מדובר באבא שלה.
כנראה שמריה נאבקה במי שתקף אותה. אמנם כשנכנסתי לחדרה היא
שכבה במיטתה, מכוסה בשמיכת קטיפה, אבל פניה היו מעוותים מכאב.
ורידיה הקרועים השתלשלו מתוך זרועותיה, כאילו ניסתה לגונן על
עצמה בידיה. בטנה הייתה חצויה לאורכה על ידי שסע פתלתל שהחל
בטבורה ונמתח עד שדיה. מתוכו הציצו איבריה הפנימיים, צפים בתוך
בריכה מבעבעת של מיצים. אבא נארז בשתי שקיות נפרדות, מפני שהוא
התפרק בשעת המעבר שלו. הוא הושלך החוצה, אך לא יורט על ידי
המתנקשים. הם לא עזבו, הם פשוט למדו להבדיל בין אדם חי לשקית
זבל.

התעוררתי באמצע הלילה הבא. הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיני
זה את אשתי משתהה לרגע על מפתן הדלת, ואז נעלמת לתוך המסדרון.
החלטתי לעקוב אחריה. פשפשתי מתחת למזרון, מצאתי את מה שחיפשתי
ויצאתי מהחדר. אשתי נכנסה לחדרה של אימי, ואני בעקבותיה. תפסתי
אותה מתנשאת מעל אימי, שנפלה על ברכיה, מתחננת על חייה.
כיוונתי לעבר אישתי את האקדח שהבאתי איתי.
"הניחי לה".
אשתי סובבה את ראשה לכיווני. פניה נשטפו באור הירח הדלוח
שהסתנן מהתריסים המוגפים. הן היו נחושות ומפוחדות כאחד.
"כן, זאת אני" היא אמרה בקול שליו "זאת כל הזמן הייתה אני",
"ידעתי זאת מההתחלה" השבתי.
ניצני פליאה הסתננו להבעת פניה, אך הם גוועו באיבם. מחצתי את
ההדק לפני שתספיק לעשות תנועה נוספת. הכדור שנפלט מהקנה הסתחרר
באוויר היישר לתוך ליבה. אצבעותיה הרפו את אחיזתן בסכין. היא
נפלה על השטיח, שטף אדמדם מכתים את כותונתה. בלהט ההתחשיות
אימי איבדה את הכרתה. ואז, בדיוק כשחשבתי שזה נגמר, שמעתי את
קולו של בני מגיח מאחורי.
"טעות בזיהוי, אבא", הוא אמר.
הסתובבתי מספיק מהר בכדי לראות אותו שולח יד חמושה בסכין
לכיווני. דילגתי לאחור והצלחתי להתחמק מפגיעה. נסוגתי לכיוון
החלון. האקדח נשמט מידי, והחליק אל מתחת למיטה. רוברט היה מוכן
למהלומה נוספת. בעיניו שלטה אדמומיות מטורפת. הוא ניתר
לכיווני, היד עם הסכין נבלמת על ידי שתי הידיים שלי. כרסתי מטה
תחת חוזקו הגופני. הוא המשיך ללחוץ, מביא את הסכין קרוב יותר
ויותר אל פני. שחררתי את אחת מידי מהאחיזה בזרועו, והרגשתי את
המגע המצמרר והקר של הלהב על שפתי. בידי החופשית הצלחתי להגיע
לתריסים שמעלי, ולהסיטם אל תוך הקיר. ואז הדפתי את ראשו של
רוברט כלפי מעלה.
קרה מה שחשבתי שיקרה. צרור יריות קרע את הדממה הלילית דרך עלי
העצים הסמוכים לבית.הצלפים זיהו את התנועה החשודה שבחלון.
לפיתתו של הבן שלי בסכין התרככה. הוא נסוג צעד אחד לאחור, נפל
על ברכיו, ונשמט הצידה. הוא מת שניות אחדות אחרי זה.
אפשר היה לבצע את השלב הבא של התוכנית שלי.

משאית הזבל של העירייה עברה בשכונה שלנו ביום למחרת, ואספה את
כל שקיות הזבל החדשות שהופיעו בחצר ביתנו. שתיים מהן הכילו
אותי ואת אימי. היינו בדרכנו לחופש, הרחק מהישג ידם של הצלפים,
שלא חשדו ולו לרגע שיש בשקיות הללו משהו פרט לאשפה רגילה.
רק דבר אחד עוד הטריד אותי את מנוחתי.
אישתי. מדוע תקפה את אימי? האם ניצלה את המצב בשביל לסגור איתה
חשבונות שנפתחו כשאימי הביאה לנו מסננת תה בתור מתנת נישואים?
אם כך היה הדבר, מדוע הצהירה בפני שהיא ביצעה הרציחות כולן?
ואז זה היכה בי.
היא העירה אותי באותו לילה בכוונה. היא רצתה שאני אעקוב אחריה.
היא רצתה שאראה איך היא מאיימת על אימי. היא כנראה תפסה את
רוברט רוצח את מריה, ולקחה על עצמה את האשמה.
אחרי הכל, אימא של רוצח, היא עדיין אימא.