[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א. היטלמן
/
הריב שלי

השעה מאוחרת, והיום היה ארוך. איכשהו השעה תמיד מאוחרת, והיום
הזה כבר ארוך מדי - הוא נמשך כבר כמה שנים, ממאן למות כבר,
ממאן לפנות את שאריות הצבעים הדהויים של ערביים מהשמיים
העייפים, החרוכים, שפיסות עמומות נופלות מהן חרישית, משאירות
סדקים מבעדם מציץ הלילה.
 מתישהו היה בוקר. בוקר הוא זמן בו זורחת השמש. בוקר הוא זמן
בו אני מתעורר, עייף. בוקר הוא זמן בו מכוניות מקיפות אותי מכל
עבר, לרגע עוטפות את המח המעורפל שלי ברחם של פלדה ועשן. בוקר
הוא זמן בו אני עוברת בי תדיר החרדה הקטנה מהמפגש הקצר בין
העין שלי לעין של השומר בשער. בוקר הוא זמן בוא אני עולה
במדרגות הפתלתלות למשרד שלי, ומתיישב אל מול המחשב. הבוקר הזה
נוסף גם פרצוף.
  עובד בניין אחד התייצב בבוקר בחלון לידי, נתמך על ידי מבנה
רעועה של מוטות ברזל, קדח בקיר מסיבה לא ברורה. הרעש הנורא של
הקידוח התנגן בפניו, שניצבו במרכז מסגרת החלון שלי. פרצוף
רועד. שתי עיניים גדולות ורגועות, קבורות בתוך ים גועש של בשר
רוטט. פעם אחת רעש המקדחה פסק לרגע, ובהיסח דעת דמיינתי שהוא
נפל, אבל הוא לא נפל. חברו עמד ליד קיר אחר והניף פטיש כבדה על
ערימת אבנים, שלאט לאט הפך לערימה של אבק לרגליו. מה הם בונים?
שאל אותי אחד מחברי לחדר.
(תמונה - כוורת, קוויה מוטווים בפיגומי ברזל מחלידים, מחוברת
לקירות הבניין בחיבורים של מסטיק, צלו-טייפ, נעצים וכליבים.
הכוורת רוחשת, הכוורת מזמזמת, מתרגמת את משבי הרוח הקלים
שמוצאים את דרכם לרחבה לאמצע הבניין לתלונות קולניות של ברזל.
במרכז הכוורת יושבת המלכה, מוזרה ובשרנית, מוסתרת בין
הפיגומים. השיער שלה יוצא מהמרכז, שזור בתוך הברזל, כמו כורי
עכביש. חיילים קטנים סובבים אותה, מופשטים מבגדיהם, שפופים, עם
ידיים קטנות וראשים גדולים, מסתובבים סביבה בשקט, תומכים בקפלי
בשרה הנרחבים שלא יפלו ארצה, שקטים.)
כלום. עניתי לו. לא בונים שם כלום. עם פטיש ומקדחה לא בונים.
עם פטיש ומקדחה שוברים. הם לא בונים שם כלום, הם באו רק לשבור.
סיפרתי לו על מחלת הדבק. חמלת הדבק פוגעת רק בדברים גדולים
ומאוסים. חיידקי מחלת הדבק, כשמם כן הם, דביקים. הם חודרים
לגוף המאוס, ומתרבים בו, ומתרבים, עד שהם ממלאים כל סדק קטן,
ומונעים ממנו להתפרק, מונעים ממנו להתפוגג. בשביל מחלות כאלה,
הסברתי, התרופות היחידות הן פטיש ומקדחה.
למרות הרעש, ניסיתי לריב שוב בטלפון עם המוסכניק שלי, ושוב לא
הצלחתי. המוסכניק שלי הוא אדם מאד רגיש ומבין. אני כמעט מוצא
את עצמי מנסה לנחם אותו על הבעיות של הטוסטוס המסכן שלי, שכבר
מאז התאונה חש ברע, ובכל הארץ אין פתרון למכאוביו. שוב מצאתי
את עצמי מקבל בהבנה את  המצב.המוסכניק שלי איש מאד הגיוני.
המוסכניק שלי שופע בהגיון. אני מדמיין הגיון נוטף מהאפרכסת,
נופל בעיגולים קטנים ומושלמים של הגיון על הרצפה, שניתזים על
הבלאטות מתחתי ומיישרים את העקמומיות המוזרה שלהם. אין שום
הגיון בלכעוס על המוסכניק המסכן שלי, אין הגיון לכעוס בכלל. אף
פעם. בשביל מה זה טוב? מתנגן בראש הקול של סבא. המוסכניק המסכן
שלי מציע לי שוב עוד הצעה מאד הגיונית. כן, אני מסכים איתו,
דרך חיוך נבוך שהוא לא יכול לראות, אני אאלץ לחכות עוד קצת.
הסתכלתי מהחלון על הפטיש המונף, תקוע ברגע שנמשך כאורך נשימה
בין שמיים לחבטה עמומה בערימת האבנים מתחתיו. דמיינתי את דלת
המשרד נפתחת בטריקה, ומובילה, לא למסדרון אלא לעתיד, לכל
האפשרויות שמחכות לי, דמיינתי אותם, את האני-ים, עוצרים באמצע
העיסוקים השונים שלהם ומסתכלים עלי בחיוך מסוקרן. דמיינתי את
עצמי מחייך אליהם חזרה, ויודע שבאותו הרגע הייתי זורק את כולם
לעזאזל ומסתפק בהנפת אותו פטיש בכל הכח על אותה ערימת האבנים.


 וגם הספקתי היום למצוא סיפור ולהחליף אותו, וקצת חבל לי על
הסיפור האחר כי אני אוהב אותו יותר מהסיפור הזה. הסיפור ההוא
נולד כתמונה -  נכנסתי לחדר שלי וראיתי שלושה זרים, שרועים
מתים על הרצפה (אולי הם לא מתים, שאלתי את עצמי, אולי הם לא
חיו מעולם). האלימות כבר הסתיימה. המערכה האחרונה, הטראגית,
עקובת הדמים, השייקספיריאנית, של סיפור אחר השאירה את שלושת
הבחורים האלה מתים בחדר שלי, מתבוססים בשקט שנותר אחרי. ובעצם,
הסיפור ההוא לא התחיל בהם בכלל. הוא התחיל בתמונה אחרת שנולדה
על גבו של הטוסטוס המקרטע - עכבר קטן, פאבל קראתי לו, על ראשו
הוא חבש כובע צילינדר קטן וישן, אצבעותיו העכבריות הקטנות לפתו
בעצבנות בסיגריה קטנה, סיגריה עכברית. מסביב פאבל נולד הסיפור
ההוא - פאבל יושב לו על המיטה שלי, בין החללים, מעשן וצוחק
ומסרב בכל תוקף לגלות מה קרה שם קודם לכן. אבל הסיפור ההוא מת,
הופל באמצע התהוותו, ורק פאבל עזב את השאריות הנמוגות שלו
ששכבו בקרקעית הראש, עזב והמשיך לצחוק.
  רק לפני כמה דקות הסיפור ההוא עדיין היה חי. לקחתי אותו
איתי, לטייל עם הכלב במגרש הנטוש ליד הבית. אני אוהב את המגרש
הזה - שטח גדול, כמה עצים קטנים גדלים מתוך מצע של חול רך,
שקט, חשוך, ריק. הטוסטוס שלי, שכבר חודשיים מקרטע לו בכבישים,
שוכב רחוק משם, העבודה הארורה רחוקה עוד יותר, והבית - הבית
רחוק מספיק. לבוש מכנסיים קצרים, חולצה צבעונית, ונעלי בית,
אני אדון המקום. זה המקום שלי. המקום שאני לבד בו. פעם,
כשעמדתי כאן בחושך, פיסת שמיים נידחת ניאורה לרגע כששובל אש של
כוכב נופל חתך אותה לשניים. גם השמיים שלי כאן. הסיפור ההוא
עוד היה חי, נאבק להיוולד. הכלב מצדו היה רגוע יותר, כנראה
שהיה עייף הערב. הוא עמד לידי, ראשו מורכן מטה, מלחך עצב.
את האדנות השקטה שלי פילח קול.
"לא יזיק לך להחזיק את הכלב קשור". הנימה היא נימה מתועבת,
נימה שמחפשת לה מרות. צלילה הם צלילי הפעמונים בהלוויה של
ההגיון שלי. הפנתי את ראשי לכיוון הצליל.
פרצוף - מבוגר, נראה לי שכבן חמישים. קומץ שיירי שיער מכתרים
פדחת, שתי טיפות זיעה זוחלות עליה לאט, משאירות מסלולים
בוהקים. העיניים בולטות, סביבם עמקי קמטים קטנים. השפתיים
קמוצות, הופכות את הפה לקו ארוך ודק ורועד. הפרצוף כולו מתוח,
דרוך. סתם פרצוף שעבר פה במקרה בדרך הביתה בשעה מאוחרת. סתם
עוד פרצוף לא מוכר.
"לא יזיק לי גם להחזיק אותו לא קשור" עניתי, בלי סיבה מיוחדת.
הכלב שלי לא תוקפני מטבעו. לפעמים הוא רב עם כלבים אחרים. ישנם
מספר כלבים שמוציאים את הרע שבו, למרות שגם הם לא חפים מאשמה
(ובכלל, נראה לי תמוה לשפוט כלבים על ריבים טריטוריאלים.) אך
לעולם, לעולם לא יתקוף אדם.
"את ההתחכמויות שלך תשמור למישהו אחר." הנה. הנימה הזו שוב.
ההלוייה נגמרה. ההגיון ספון באדמה, והתולעים שניזונות ממנו
מתחילות את החגיגה.
 את שאר השיחה אני לא זוכר. לא עברה מאז חצי שעה ואני לא כמעט
אף מילה. דומני שאפילו בזמן השיחה, המילים נשכחו ברגע שהן יצאו
מפי. אני זוכר שהוא קרא לי אידיוט. אני זוכר שסימנתי לו בבוז
ובביטול, עם הידיים, ללכת. המח שלי התאמץ וחיפש תשובות חדות,
מחוכמות ונבזיות להערות שלו, שנראו לי טפשיות וחסרות טעם, אך
מצא רק הערות טיפשיות וחסרות טעם בעצמו. רק אחרי השיחה הן
נזכרו לבוא, כל אותן האמרות החותכות, וההלצות המרושעות,
והסרקאזם המשועשע שבמקרים אחרים תמיד מציע את עצמו בזמן הנכון.
דמיינתי את עצמי, תשובה חותכת בפי, רואה כיצד הוא נפגע, רואה
כיצד הוא מובס, רואה את הפרצוף שלו מסתובב, רואה את הגב שלו
נעלם מהמגרש שלי, מושפל. אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר
שכחתי. שכחתי לקרוא לו מפגר. או בן זונה. או לאמר לו שילך
להזדיין. אלה דברים בסיסיים. ילד קטן יכל להגיד את אלה. רק אני
מוצא את עצמי מחוסר כל, עני במילים, טיפש.
  אחרי הריב כל הכעס נעלם, ומצאתי את עצמי מתגעגע אליו. מצאתי
את עצמי צריך אותו, מחפש אותו בכח. הכעס שלי הוא אש משתוללת
באמצע מבוך של מראות, השתקפויות שלו מתעתעות בי, מושכות אותי
אליו, אך אני לא מסוגל למצוא אותו. הכעס שלי הוא אימפוטנט,
ששוכב על המיטה, שוכב על המיטה לבד, זוגתו כבר עזבה מזמן, עשן
הסיגריה שלה עוד צורם לו בעיניים, מתרכז בכל כוחו בזקפה
המבוששת לבוא.
התגעגעתי לכעס והתגעגעתי לוויכוח שנעלם בלי פורקן. שנאתי את
התיקו המקולל הזה. בדרך הביתה,  נזכרתי בתמונה שעלתה בראשי
בזמן הריב, כשהמילים לא הסכימו.
פאבל, נקי מהסיפור הקודם, יושב על הראש הקירח של האיש הכעוס,
יושב כמו בן אדם, רגליים משולבות, ובאחת הידיים הקדמיות
הסיגריות. הוא צוחק לעברי שוב, צחוק גבוה וקצת היסטרי, ומהנהן
בראשו במהירות נמרצת, לסמן לי כן! כן! כן! לאחר קבלת האישור
ממנו, אני מחייך לאיש הכעוס בנימוס, מניף גבוה את הפטיש שראיתי
הבוקר, מחכה אורכה של נשימה אחת, ומוריד את הפטיש בכל כוחי על
הראש של האיש.
 בדרך הביתה, הצטערתי שלא סיפרתי לו על התמונה הזו. הייתי
מפסיק את הוויכוח המטופש באמצע, ומספר לו בכנות מלאה ומפורטת
על התמונה. הייתי אומר לו שלא היה דבר בעולם שהיה משמח אותי
באותו הרגע מלנתץ את ראשו במגרש שלי. שלי.
בדרך הביתה רציתי, ערגתי לפגוש אותו שוב. לתקן את המעוות.
בדרך הביתה כבר התחלתי לכתוב את הסיפור הזה. לסדר אותו במשפטים
הגיוניים. להסביר אותו. לחשוב עליו. לתחום אותו. לשפוך לתוכו
פעלים, תיאורים, שמות של רגשות, דמויות, מילים תלושות, הפסקות.

בדרך הביתה עזבתי את המגרש הריק, ואת הנקודה שאני והוא נפרדנו,
מתוסכלים, הוא מבלי שהצליח לכפות עלי את הרצועה, אני כשעזבתי
באמצע את הטיול עם הכלב.
 עכשיו שכבר הגעתי הביתה, העניין קצת מצחיק אותי - בדרך כלל
הכלב הוא זה שנתקף זעם ללא סיבה, ורב עם כלבים אחרים במגרש,
היום זה הייתי אני. עכשיו אני קצת צוחק, וגם קצת עצוב כי אני
מתגעגע לאותו הכעס הנהדר.
לילה טוב מחשב ספוג מילים.
לילה טוב פאבל דמיוני.
לילה טוב כוכב נופל מבזיק ונעלם.
לילה טוב טוסטוס מקולקל.
לילה טוב איש כעוס.
לילה טוב הגיון רוצח כעס.
תלכו להזדיין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא סומך על
משהו שמדמם 5
ימים ולא מת...

אדם מודאג ששונא
סרדינים


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/01 23:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. היטלמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה