טיפות הגשם נותרו תלויות בנחישות על קצות הענפים ורוח קרירה
נשבה כשליסה סמיואלס נכנסה הביתה. היה זה יום מתיש במשרד והיא
רק רצתה לשקוע לתוך קולו המלטף של סולן הלהקה האהובה עליה.   "
רק ניצול ספינה טובעת, אי אבוד בים", הוא מתחיל: " עוד יום
בודד עם אף אחד מלבדי. יותר בדידות ממה שכל אדם יכול לשאת.
הצילי אותי לפני שאפול לייאוש."

'לא הייתי מתנגדת להציל אותך', חשבה עם חיוך שובב על שפתיה.
היא צעדה לאיטה לעבר המקרר והוציאה תפוח חצי אדום-חצי צהוב.
היא לקחה ביס גדול והתמקמה בספה הגדולה בסלון. לרגליה שיחקו
כלבה וחתולתה. הגשם בחוץ התחזק בהדרגה. העיתונים סיפרו את אותם
הדברים. קולו של סטינג היה שובה כתמיד.

היא התוודעה לסטינג ולהקתו לראשונה לפני כשנתיים תודות לחברתה
הטובה מגי, ועם הזמן חיבתה ללהקה העפילה על זו של מגי. היא
ידעה את המילים של כל השירים בע"פ, עקבה אחריהם בדריכות ויכלה
לספק פרטי טריוויה שונים ומשונים על כל אחד מהאנשים שעוסקים
במפעל הזה שנקרא: "פוליס", אפילו איזו גלידה הם זללו בכמויות
בעת העבודה על האלבום השני. רק בהופעה היא לא הייתה מעודה. כסף
לא היה לה יותר מדי והגורל צחק בפניה כאשר בפעם היחידה שהגיעה
הלהקה להופיע בעיר מגוריה, היא הייתה בחופשה. לא עוד, מגי
החליטה לפנק אותה לכבוד יום הולדתה ה 27 וקנתה להן כרטיסים
להופעה. היא ניגשה לשולחן והרימה את שני הכרטיסים ששכבו עליו,
וקראה את הכתוב, כאילו פוחדת שמשהו השתנה מאז שהסתכלה בהם בפעם
האחרונה. אחר כך הניחה אותם בחזרה אחר כבוד בדיוק כפי שהיו
קודם. היא עשתה זאת בטקסיות רבה, כל יום מרגע שהגיעו הכרטיסים
לידיה. רק עוד שבוע, חשבה, לבה פועם במהירות, תחושת רוגע עוטפת
אותה.

כשמגי צפצפה לה מלמטה עדיין לא הייתה מוכנה.היא הרגישה שהשמלה
יכלה לשבת בצורה נוחה יותר ושהאיפור עוד טעון שיפור. היא זרקה
מבט אחרון לעבר הראי ויצאה החוצה במהירות, מפילה חפצים ומבהילה
את חיות המחמד שלה בצאתה. 'את יודעת מה אני מאוד אוהבת
בלהקה?', שאלה ליסה אחרי דקה וחצי של נסיעה והמשיכה בלי לחכות
יותר מדי לתשובה- 'אנשים נוטים לחשוב שהם נורא אופטימיים כי
המוזיקה מאוד שמחה, אך השירים שלהם לא כל כך ורודים כמו שהם
נראים. רק צריך להקשיב. וזה מה שכל כך יפה...'. 'אותי דווקא
מושכים הלחנים שלהם' הביעה מגי את דעתה. 'אבל שתינו מאוד
מעוניינות בדבר אחד משותף בלהקה' הוסיפה ושתיהן צרחו בהשלמה
כמו שתי בנות טיפש עשרה הורמונאליות - 'הם חתיכים!'. הן
התגלגלו מצחוק והמכונית סטתה לרגע ממסלולה ומיד חזרה לנסוע
כרגיל.

'עכשיו ברצינות - מה עם שון? דברי, דברי' המשיכה מגי.
'אני לא יודעת' אמרה בטרוניה והוסיפה פרצוף חמצמץ. 'הוא מתאים
לי אבל זה מתנהל בצורה מאוד מוזרה. רגע אחד אני חושבת שאני
יכולה להתחתן איתו ורגע אחרי אני לא מבינה איך שרדתי את הפגישה
הראשונה. הוא גם לא מוביל. את יודעת שאני מיושנת קצת, ואני
צריכה שהגבר שלי יתפוס יוזמה. איתו, מאידך, המאמץ הוא משותף,
כלומר אני יוזמת כמות לא מבוטלת של המפגשים בינינו' אמרה
וסיננה בשקט 'וגם מה שהולך במפגשים'.
'אני לא צריכה להגיד לך את דעתי בנושא. הרי טוב לך איתו, והוא
מסב לך אושר, ואת יודעת שיש משיכה ביניכם. על הקשיים האלה את
יכולה להתגבר בדרך שלי- חינוך נכון' ענתה לה וחייכה חיוך רחב
ואפלולי משהו.
'קל לך לדבר, את חינכת כבר כל כך הרבה שצריך לפתוח לכל גברי
העולם קורס בהדרכתך' השיבה ליסה בצחקוק.
'טוב, בואי נעזוב את הנושא, באנו לכאן כדי להנות ולשכוח מהצרות
של החיים, קטנות כגדולות' חתמה מגי את השיחה בעודן עושות את
הפנייה האחרונה לרחוב שבו התקיימה ההופעה.

הן הגיעו מוקדם משתכננו, המקום עוד לא הספיק להתמלא והן תפסו
להן מקום טוב באחת השורות הראשונות. מופע החימום לא היה גרוע
אולם הציפייה בשלב זה כבר אחזה בקהל  ולא הייתה להם סבלנות עד
שמי שגרמו ליציאתם מהבית בערב חורפי שכזה, יעלו על הבמה. אחרי
חצי שעה, שנראתה כמו ארבעה ימים, עלו השלושה לבמה. צעקות
וצווחות מחרישות אוזניים נשמעו מיד. חברי הלהקה, בורקים באור
הבמה, נופפו לשלום וחייכו שבעי רצון. הם פתחו עם Don't stand
so close to me, המשיכו עם Walking on the moon ואח"כ
Peanuts. האווירה הייתה מחשמלת, החיוכים נשפכו כמו מים וליסה
ומגי היו בעננים. גם חברי הלהקה נראו מדושני עונג למדי.

החברות הטובות שרו ורקדו ושתו קצת וקפצו. הן לא רצו שזה ייגמר.
לליסה היה נדמה שסטינג קשר את מבטו במבטה פעם או פעמיים אך לא
שיתפה בכך את מגי מחשש שתפקפק ותלעג לה, וגם משום שלא הייתה
בטוחה במאת האחוזים. Roxanne היה השיר הבא ואחריו  Message in
a bottle. ליסה התחילה לחוש את הצרידות בגרונה ולא היה אכפת
לה. היא חיכתה להופעה הזאת זמן רב והיא לא התכוונה להפסיק לשיר
יחד עם הלהקה והקהל. ההופעה נסתיימה עם השיר האהוב עליה Can't
stand losing you. לא הייתה דרך טובה יותר מבחינתה לסיים הופעה
מושלמת כל כך.

העשן התחיל להתפזר, האוזניים התחילו לצלצל, הרגליים איימו
לקרוס סופית ובדיוק אז ליסה הרגישה שמגי מושכת את ידה בנחישות
לכיוון אחורי הקלעים.
'מה את עושה?!'
'ממה את מפחדת? עם איך שאנחנו נראות אנחנו נכנסות בטוח. באמת
הספיק לך? הם כל כך קרובים ואת לא רוצה אפילו לנסות?'
השומר הכניס אותן כמעט בלי היסוס. מאחורי דלת ווילון שליסה
מצאה קלישאתי למדי הן גילו את חברי הלהקה עם כמה מחבריהם ועדר
קטן של מעריצות בגילופין.

הן התחילו לדבר עם המתופף. מגי הייתה פלרטטנית במיוחד וליסה
חשבה שהיא מגזימה, אך אף על פי כן לא אמרה לה כלום. כעבור מספר
דקות סטינג הדף מעליו שתי מעריצות חינניות ורוויות אלכוהול,
הידס לעברה של ליסה, הרים את ידה ונשק לה בנימוס אבירי. ליסה,
שטרם עיכלה בכלל את הרעיון שהן נמצאות בחדר ההלבשה של "פוליס"
למרות שנמצאה שם כבר 10 דקות, כמעט ואיבדה את ההכרה.
'עם מי יש לי העונג?', שאל בטון שקט ומפתה.
'זה סטינג! סטינג עכשיו נישק לי את היד! סטינג מדבר איתי,
סטינג שואל אותי לשמי!' חשבה לעצמה ליסה וענתה בנונשלנטיות
המרבית שיכלה לגייס.
'אני אוהב את השם הזה', ענה לה: 'קראי לי גורדון בבקשה' וחייך
חיוך קטן. הרושם שיצר בעיני ליסה היה שכך הוא מתנהג תמיד,
ושהקסם הזה שהוא מקרין פשוט זורם ממנו באופן בלתי רצוני. היא
בחנה אותו לרגע, את הזמר האהוב עליה ואחד הגברים הנחשקים בעולם
בעיניה. איך היה שעון בשלווה על הקיר בזמן שדיבר איתה, עיניו
ממוקדות אך ורק בה, והזכירה לעצמה שיש לה את שון.

השיחה התגלגלה במשך מספר דקות נוספות ולבסוף, כנגד כל סיכוי
בעולם, הוא ביקש את מספר הטלפון שלה. הוא יכול היה להתייחס
אליה כאל גרופית ותו לא, לנסות למצוא את דרכו למיטתה ולא
לליבה, ובכל זאת הוא בחר להעז ולהציע את הדרך הארוכה והרצינית
יותר. ליסה התייעצה במלאך שעל כתפה הימנית שהזכיר לה ששון
מתאים לה ושהיא נהנית איתו, ואחר כך עם בשטן שישב על כתפה
השמאלית ולחש לה בנמרצות שאין לה בכלל מה להתלבט וששון היה
צריך לעוף כבר מזמן. בסופו של דבר היא נתנה לו את מספר הטלפון
שלה. סטינג נשק לה ברכות ופנה ללכת ורק אז היא שמה לב שכל הזמן
הזה מגי חיכתה לה שתסיים את שיחתה עם סטינג. מגי נראתה קרועה
בין אכזבתה מהפלרטוט שבסוף לא צלח עם המתופף (שנראה מתגפף על
ספה בפינה עם איזו ג'ינג'ית) לבין שמחתה הרבה בשביל חברתה
הטובה. מכיוון שלא רצתה להתרכז בעצמה לנוכח הצלחתה הרבה של
ליסה, עטתה חיוך רחב, חיבקה אותה והן הלכו לכיוון המכונית,
מתחילות לשחזר את מהלך האירועים הסוריאליסטי.

למחרת בבוקר ליסה התעוררה עם חיוך על שפתיה. אותו חיוך לא ירד
גם במשך לפחות חצי מיום העבודה שלה כמנהלת שיווק בחברת משקאות
קלים. היא לא הייתה שמחה ומחויכת כי סטינג לקח את מספר הטלפון
שלה אלא פשוט בגלל שהייתה בהופעה שלו בליל אמש ומאוד נהנתה
מכך. לרגע לא חשבה שהוא יתקשר אליה. ככל שחשבה עליו היא התחילה
להריץ תסריטים למצבים שונים בראשה: איך הוא שוכח ממנה כשאיזו
בלונדינית שופעת מתנפלת עליו שנייה אחרי עזיבתה ומטשטשת את
מחשבתו, איך הוא מאבד את הפתק, איך הוא פשוט מחליט לזרוק את
הפתק בגלל שבמחשבה שנייה היא לא שווה את המאמץ. חוץ מזה, יש לה
את שון, וגם אם מגי אמרה שעצם זה שהיא נתנה את מספר הטלפון זה
מעיד על משהו, הם עדיין רשמית ביחד.

כשליסה חזרה מהעבודה קיבלו את פניה הכלב והחתולה ופתק מהשותפה
לדירה - שון חיפש אותה. הנה, אמרה לעצמה, הנה הוא יוכיח לי שלא
טעיתי.
'היי מותק, איך היה היום שלך?'
'נחמד, שון, איך שלך?'
'מצוין, רק יש בעיה קטנה, בסוף אני לא אוכל לראות אותך היום.
אני מרגיש נורא עייף ואני חושב שאני מעדיף להשלים שעות שינה.
מצטער, מה את אומרת על מחר?'
'נראה כבר אז. לילה טוב שיהיה לך' וניתקה בלי לחכות לתשובה.
היא קמה, הלכה לחדרה, החליפה בגדים ונשכבה על הספה בסלון
הקטנטן, מדוכדכת.

צלצול טלפון העיר אותה משינה חטופה. על הקו היה לא אחר מאשר
סטינג. כשהתגברה על ההפתעה והצליחה לשלוט בעצמה השיחה החלה
לזרום עד שלבסוף הוא הציע שהם ייפגשו. ליסה כבר הייתה מוכנה
להצעה. אחרי כל השתלשלות האירועים, ובמיוחד אחרי שבסוף הוא כן
התקשר, היה לה ברור שזהו השלב הבא. סטינג, הזמר המפורסם והאהוד
עליה, מעוניין בה. היא חככה בדעתה מעט והחליטה להענות.

אחרי שסיפרה למגי וזכתה לצווחות שמחה שלבטח נשמעו ברדיוס
קילומטר, היא התחילה להתארגן.שעה במקלחת, שעה מול הארון בבחירת
הלבוש ושעה מול המראה בסידור האיפור מאוחר יותר היא הייתה
מוכנה וירדה לרחוב. הוא כבר חיכה לה במכונית פאר והבזיק את אחד
החיוכים המפורסמים בעולם. כשנכנסה למכונית היא התפעלה מעיצובה
הפנימי, מלבושו של הדייט שלה, מריח הבושם שלו והכי הרבה היא
התפעלה מהעובדה שהוא נראה נרגש לחלוטין.

הם ישבו במסעדה יוקרתית, עם נברשות גדולות תלויות מהתקרה ומנות
שליסה בקושי יכלה להגות את שמן. המלצרים, שנראו מנומסים ועם
זאת קרים ומרוחקים כלפי לקוחות אחרים, התייחסו באדיבות רבה
אליהם, והיא התחילה לחשוב שהיא יכולה להתרגל לזה. מוזיקת ג'אז
עם השפעות קלאסיות נשמעה מהקצה המרוחק של המסעדה, האוכל היה
מצוין והאווירה הייתה נעימה ונינוחה. הייתה ביניהם כימיה טובה,
אבל לא יותר מזה. הוא התנהג כג'נטלמן מושלם, השיחה קלחה והם
צחקו לא מעט. ליסה כבר הרגישה טבעית לגמרי, לפניה היא לא ראתה
עוד את סטינג, הזמר שכה פיללה לראות בהופעה, אלא מחזר שמתאמץ
להרשים אותה.

כשהוא הוריד אותה בביתה, היא הבינה סופית מה שהתחיל להתגבש
אצלה במשך כל הערב - הוא לא בשבילה. הוא היה מעט אפרורי, ושון
פתאום נראה לה בחירה מושלמת. 'היה מאוד נחמד, וזאת חוויה שלא
אשכח לעולם', אמרה לו בסוף הפגישה בהססנות וליטפה את זרועו,
'אשמח אם תתקשר בפעם הבאה שאתה בסביבה'.
סטינג לא היה מוכן לזה. הוא חשב שהעניינים ביניהם הלכו טוב
ושיהיה לזה המשך, 'מה את אומרת שניפגש שוב מחרתיים?' ניסה את
מזלו שוב, מוודא שאכן היא מעדיפה אותו בתור ידיד.
'גורדון, יש לי בן זוג, כבר כמה חודשים. הפגישה היום הייתה
ידידותית ותו לא. אשמח לפגוש אותך שנית על רקע חברי', אמרה חצי
אמת. הרי היא ידעה בתחילת הפגישה שיכול להיות ששון הולך הביתה
אם היא מרגישה שיש עתיד עם סטינג.
סטינג רכן קדימה וניסה לנשקה, היא לא התנגדה אך הפסיקה לאחר
כמה שניות. 'זהו, מספיק' אמרה וחיבקה אותו, 'תודה רבה, היה ערב
מקסים. תשמור על קשר אם אתה רוצה'. הוא חייך חלושות וליסה
נכנסה פנימה במהירות.

כשקמה ליסה בבוקר שאחרי, מיד צפו פניו של שון בראשה. היא רצתה
כבר לדבר איתו, לספר לו הכל, להתנצל ולקוות לטוב. מגי אמרה לה
שהיא עשתה את הדבר הנכון. היא לא התחרטה לרגע. כל אותו יום
טרדה מחשבתה. היא פחדה שמא שון ייפגע ולא ירצה עוד קשר איתה,
היא הבינה שהדבר האחרון שהיא רוצה זה לאבד אותו. הם קבעו
להיפגש שעה אחרי שהיא חוזרת הביתה. היא נסעה אליו וסיפרה לו
שהיא יצאה עם מישהו שהיא פגשה בהופעה. בתחילה שון שתק ובהה
ברצפה. הוא לא יכל להסתכל בעיניה. היא לא ניסתה לדבר, רק ליטפה
אותו קלות וחיכתה שהוא יפצה את פיו. שון לא היה הטיפוס שיכעס
בגלל דבר שכזה. הוא פשוט עשוי להיפגע מאוד, להתאכזב ולרצות
לנתק את הקשר לגמרי. לשמחתה אחרי כמה דקות שקטות ומורטות עצבים
עבורה, הוא אמר לה שהוא סולח לה. הוא הסביר שהוא אוהב אותה
ושאם היא אוהבת אותו אז דבר כזה לא צריך להרוס להם את מערכת
היחסים. מה שניחם אותה הכי הרבה היה כשאמר: 'אפילו קשה לי
להגדיר את זה בגידה'.

הם יצאו לבית קפה כדי לחגוג את הישארותם ביחד. הקפה המהביל היה
בדיוק מה שהם צריכים במזג אוויר סוער של פברואר. בית הקפה היה
עמוס אנשים וזמן קצר אחרי שהם הגיעו הם שמו לב שכל יושבי בית
הקפה הבחינו בדבר מעניין כלשהו, ליד החלון המזרחי, ושכולם
מפנים את מבטם באותו כיוון כל כמה דקות. הדבר נראה להם מוזר אך
הם לא ייחסו לכך חשיבות. כשעזבו, יצר הסקרנות של שון גבר עליו
והוא שאל את המלצר למה כולם מסתכלים לכיוון ההוא. 'אתה רואה את
האיש שיושב שם וקורא עיתון שמסתיר את פניו? זה סטינג! הזמר!'
ענה המלצר בשקט ובהתרגשות. שון הסתובב לעבר ליסה והאיץ בה לגשת
אליו ולומר שלום. ליסה פסלה את הרעיון. לא נראה לה שהוא
מעוניין לראות אותה. 'לא נעים לי, כולם עכשיו מסתכלים עליו,
בטח הוא מרגיש לא נוח. מילא, אם הוא היה לבד והיינו רואים אותו
באמצע הרחוב, אבל ככה אני מעדיפה שלא'. שון משך בכתפיו והם
חזרו הביתה.

עברו עוד כמה ימים וליסה חשה קרובה יותר ויותר לשון. באופן
טבעי הם היו ביחד יותר, כעין צורך לפצות על החוויה שעברו
ולהוכיח לעצמם שאכן העתיד ורוד. מגי אמרה לה שמה שהיא עשתה זה
הרבה יותר טוב מכל שיטות החינוך שלה. 'את היממת אותו, מותק.
הוא יבלה כל רגע שלו איתך במאמץ להראות לך כמה את טעית במעשייך
ויפנק אותך חדשים לבקרים. כל הכבוד, הזמר שלך עזר לך וחסך לך
עבודת פרך שעשויה הייתה לגזול זמן רב', אמרה לה ואת שמחתה היה
אפשר לשמוע דרך הטלפון.

כמה ימים אחר כך החזירה ליסה ספר לספרייה. המקום היה שקט
במיוחד וכשליסה החזירה את הספר, נראה שהספרנית הייתה מרוכזת
בדבר מה אחר. מבטה נדד תכופות לעבר נקודה מסוימת מאחורי גבה של
ליסה. ליסה הסתובבה לראות מה יש שם אך לא ראתה כלום. כשיצאה
מהמקום, בעודה חולפת ליד מעבר ספרי ההיסטוריה, נדמה היה לה
שהיא רואה רעמת שיער בלונדינית מוכרת.

למחרת הלכה ליסה למכבסה שבלב שכונתה. תמיד פגשה שם שכנים
שחיבבה וחברות וותיקות. הפעם גם סטינג היה שם, והוא לא ניסה
להסתיר את נוכחותו.
'שלום ליסה', אמר בחיוך מלא תקווה. ליבה של ליסה פעם בחוזקה,
לא מהתרגשות נוכח הזמר האהוב עליה. עכשיו זה כבר היה מפחד. כל
העניין נראה לה חשוד מאוד.
'היי גורדון. מה אתה עושה פה?, אתה לא גר בכלל בעיר אחרת?'
'אני נשאר אצל חברים. לאחרונה הסביבה כבשה את לבי ומתחשק לי
להישאר פה קצת יותר. אז מה את אומרת, אם כבר נפגשנו, אולי גם
נלך לשתות איזה כוס קפה?'
'אני קצת ממהרת, יש לי המון סידורים ואני לא חושבת שזה יצא.
היה נעים לפגוש אותך בכל מקרה' ענתה ויצאה במהירות מהמכבסה.
היא החלה שועטת לביתה והעיפה מבט מעבר לכתף בכל כמה צעדים. הוא
כבר לא נראה באופק והיא חזרה הביתה לזרועות שון, לו לא אמרה
מילה בנושא.

יומיים לאחר מכן, בכניסה לבניין בו עבדה, הבחינה במכונית
מוכרת, אך היא לא הצליחה להיזכר מאיפה. היא כמעט שלא ישנה
ביומיים האחרונים, וכשסוף סוף הצליחה להירדם, היא חלמה שסטינג
הולך מאחוריה ברחוב. היא מגבירה את קצב הליכתה וכך גם הוא. היא
לוקחת קיצורי דרך, מנסה להטעות אותו והוא עדיין אחריה. בסוף הם
מגיעים לדרך ללא מוצא. היא מסתובבת, סטינג נראה נחמד וג'נטלמן
כתמיד, אבל במבט שלו יש משהו לא רגיל. אז היא מתעוררת.

כשיצאה לחניון, בסוף יום העבודה, סטינג חיכה לה ליד האוטו. היא
קפצה ברגע שראתה אותו. היא הייתה מבוהלת, והחניון הריק מאדם לא
תרם להרגשתה כלל וכלל. הוא הרים את עיניו אליה בציפייה רבה,
כאילו לא מתייחס לבהלתה, ואמר שלום.
'גורדון, אני מבקשת ממך לעזוב אותי. יש לי חבר שאוהב אותי ואני
אוהבת אותו. לך ולי אין עתיד ביחד. אתה מוזיקאי גדול ואין לי
שום דבר נגדך אבל אם לא תפסיק לעקוב אחריי אני נשבעת לך שאערב
את המשטרה!'. שלוש המילים האחרונות היו בצעקה והיא הייתה על סף
דמעות. סטינג הבין את המסר. הוא נראה שבור. הוא החל ללכת לאיטו
מחוץ לחניון, מבטו מושפל. ליסה עמדה קפואה במקומה, מוכנה
להכותו אם צריך. היא לא הסתובבה לראות אותו הולך אלא הסתפקה
בהקשבה לצעדיו המתרחקים, שלפתע פסקו. 'את תקבלי ממני מתנת
פרידה!', הוא צעק לה ואז רץ את שארית דרכו מחוץ לחניון. ליסה
רעדה לשמע מילים אלה. היא חששה שינסה לפגוע בה, אבל עדיין לא
רצתה לשתף את שון.

חודש עבר ולא היה זכר מסטינג. כמה ימים אחרי המפגש בחניון ליסה
התקשתה להירדם ומצד שני לא רצתה להסגיר את פחדיה לשון, אז היא
ניסתה להתנהג כרגיל. אחרי כמה ימים היא הגיעה למסקנה שסטינג
צחק וניסתה להרגיע את עצמה ככל האפשר. הצעת הנישואין של שון
שיפרה את מצבה משמעותית והיא שכחה מכל העסק. היא ושון נסעו
לנופש כדי לחגוג את ארוסיהם ובדרך האזינו לרדיו. הקריין סיפר
שהוא עומד להשמיע שיר חדש של סטינג וליסה סטתה לשבריר שנייה
מהנתיב. שון הסתכל עליה, 'את כל כך מתרגשת, הא?' והגביר עוד
קצת. אחרי כמה צלילי פתיחה באו המילים: " כל נשימה שתיקחי, וכל
תנועה שתעשי. כל התחייבות שתשברי, כל צעד שתעשי, אני אצפה
בך".

ינואר 2006