אני יושבת במרפסת, מגדישה את נשמתי בהרהורים. מביטה בים הדשא
הכהה בעודו נפרש לפני, מבריק. ומוצף בדיוק כמוני.
הרגשה של רוויה, של דחף להתחיל את הכול מחדש רק עוד פעם
אחת...
"נילייי!", אני שומעת בעמימות את קולו של האיש שלי קורא לעזרתי
בעבודתו בגינה.
אני לא עונה. אפאטיות אופפת אותי בחמימות ומכוונת אותי בעדינות
עקשנית להתרפקות על העבר.
הריח החצי מוכר של טיפות הגשם, פעם היה נעים וחי יותר. האם הוא
מזדקן בעקבותיי? אין זה הגיוני, הרי אינני האישה היחידה עלי
אדמות ובטח שהעולם אינו מתנהל בקצב צעדי. ייתכן וזוהי תוצאת
התקהותם של חושי במרוצת השנים...
אך בכל-אופן, תמיד לוותיקי הדור יש מן רושם תעתועים שבתקופתם
החיים היו יותר נכונים, יותר משמעותיים, יותר...
   
    איך היינו הולכים יחד בלילות, הוא ואני לנהר לשוט יחד
בסירתו הקטנה אותה בנה במו ידיו.
שמי היה משורטט עליה - "NILI" - צבוע בשחור פחם, שחור בולט
ותובעני, שגרם למשב מטריד של חששות לצנן את רגש אהבתי כלפיו,
נלחצתי...
אבל אז היה מניח את ידיו החזקות על גבי, מעבירן ברכות במעלה
המשטח העקמומי אל עורפי הרזה ומחדיר בי צמרמורת חמימה אשר
המיסה בין רגע את קרחוני הלחץ.
הרגשתי בטוחה בין ידיו וחזהו העוטפים אותי, מלבינים את כל
טרדות היום לכדי תחושת ריחוף נעימה בתוך ענן סמיך וגבוה.
במכניות מופתית כסוכן הנשלח למשימה מיוחדת היה מסיט את ידו
לעבר הסוד שלי. אל המקום שאסור, לא לי ובוודאי שלא לאחר
לגעת... הייתה זו מבחינתו פעולת כיבוש - אני שלו.
"את הצעד עשיתי, נותר לי רק לתקוע את הדגל", אמרו עיניו בשפת
הרחוב שלו אך הוא עצם אותן מיד, כדי לרסן את פליטות תוככי
ראשו.
ואני - בעזרת מנגנון הדחקתי השחוק, השכלתי לטפס למרומי
ההתעלמות המוחלטת והתרתי לעצמי להיסחף עם זרמי העונג שרטטו
בבשרי במקצב פעימות ליבנו האחד.
לפנות בוקר, לאחר ימים שכאלה, הייתי מתהלכת בשכונה על קצות
האצבעות בפחד עוקצני מהול בגאוות האכילה מהפרי האסור.
בצעדים קטנים ובמבטים הנשלחים כחצים לכל עבר הייתי מתגנבת
לגינה של השכנים, קוטפת לי את התפוח האדום ביותר, נכנסת חזרה
לבית הורי ומקפצת בפיזוזים חרישיים לעליית הגג .
שם, חיכו לי בסבלנות הספרים, המזרן, הכריות הבלויות והשקט...
נהגתי להמריא על שטיח השקט המעופף לעולמות הרומאנים המרגשים,
משוכנעת שחיי בדרכם אליהם.
אולם תוך דקות קצרות החלו דקירותיהן של מחטי התקווה הנרקוטית,
הייתי כורעת תחת כובד עיני ונרדמת...

 
   עכשיו, כשראשי מועסק על ידי געגועים בלתי מופרים לימים
ההם, לא נותר לי אלא כל יום לנסות
(כי גם זה כבר לא תמיד מצליח) ולהירדם בתנוחה עוברית בציפייה
להיוולד מחדש לעולם ההוא...
לפחות מאמץ קטן, אולי זה יעבוד, אולי...