"נזכור את אחינו ואחיותינו"
את אלפי קהילות ישראל
את ששת המיליונים.

נזכור את הילד שאיבד את ילדותו
את האדם שנלקחה חירותו
את הישישה ששכלה את אהוביה.

נזכור את היד שהונפה במחאה
"את הרגליים שבקשו מפלט"
ואת הראש שלא הורכן.

"נזכור את האיש שזעק פתאום, ובזעקתו מת"
ואת האיש שזעק, ובזעקתו יצא לקרב.

את המורדים, במחנות ובגטאות:
באושוויץ, בטרבלינקה, בסוביבור,
בורשה, בקראקוב ובביאליסטוק.

המורדים שקפצו ידם לאגרוף וסירבו להרפות.
והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים
והם שהשליכו נפשם מנגד, וידם קצרה מלהושיע.

"נזכור את תלי האפר"
ואת הקברים הטריים, קברי האחים
אשר קולות דמיהם זועקים מן האדמה,
אלי שמיים,
והשמש עולה על עוד יום.

"נזכור את אחינו ואחיותינו"
את אלפי קהילות ישראל
את ששת המליונים.

"ואל דמי, אל דמי לנו, עדי יהיו חיינו" גלעד ראוי "לזכרם".




נכתב בידי שלושה תלמידי י"א לפני שנה :
תומר שני, אלמה סמילנסקי ולירן שפרלינג,
לטקס אשר נערך ליד אנדרטת מרד גטו ורשה
במסגרת המסע לפולין.
קטעים נלקחו מתוך קטע "יזכור" (מסומנים במרכאות).