20.01.2006
לא שיערתי שאחזור לכאן ואכתוב לך שוב. אבל הנה, מסתבר שאני
כאן, יושבת וכותבת ומרגישה מוזר. היום צהריים הייתי בטוחה שיש
לי כל כך הרבה לכתוב. כל כך הרבה להגיד, למחות, לצעוק! והנה
אני מגיעה לכלל מסקנה, ואני שואלת את עצמי, למה? למה אני בכלל
מתאמצת לכתוב לך? ועוד במחברת הזאת, שכתבתי בה את כל הזיכרונות
הטובים ביותר שהיו לנו. אני מחזיקה את עצמי בקושי מלראות
ולדפדף לאחור, לקרוא שוב את כל אותן המילים שכתבתי ברגעים של
שמחה ואושר. בעוד שעמוק בתוכי שאני יודעת כי אעשה זאת. היום.
אולי אפילו עכשיו. לא, אסור לי עכשיו. אחרת כל המכתב הזה יוצף
שוב בזיכרונות של אושר, זיכרונות טובים ומטרת הכתיבה היא לנסות
ולהבין מה מביא אותי לידי הצורך לכתוב. והנה, אני כבר מרגישה
בתוכי כי יש בידי את התשובה. מסתבר כי תמיד הייתה לי.
לרגע עצרתי מלכתוב, והסתכלתי סביבי. איזה שקט. ההורים והאחים
תיכף יחזרו מסבתא, ימלאו את הבית ברעש ולאחר שיתעייפו, שוב
יחזור לשכון השקט. הכל נראה רגיל, כל כך ברור מאליו מה שאמור
לקרות בעוד שנייה, בעוד שעה. אבל לא. כל כך שקט בחוץ, ובתוכי
מתרחשת סערה.
אז יכול להיות שרציתי לכתוב ולהגיד לך שאתה לא כל כך יפה, אבל
בשבילי היה לך היופי הכי נדיר ומרתק בעולם. ויכול להיות שרציתי
להגיד לך שיש לעוד מליון אנשים את אותם עיניים כמו שיש לך, אבל
רק אתה ידעת איך להביט בי ולגרום לי להרגיש את הכל במבט אחד
שלך. ואולי גם שהצחוק שלך קצת מוזר ולא נורמאלי, אבל תמיד
כשצחקת צחקתי, וכשחייכת חייכתי. אולי גם הייתי מוסיפה לכל זה
ששיקרת לי, שפגעת בי, ושלפעמים אפילו לא התייחסת אליי. אבל רק
כשאתה עשית את כל זה, זה באמת הפריע לי. ויכול להיות שעכשיו
מליון אנשים יקראו את מה שכתבתי ויגידו: "אוי, מסכנה" או
"הלוואי שהכל יסתדר". אבל רק כשאתה תקרא את זה, אתה תבין באמת
למה אני מתכוונת. אך אם אני אספר על אותם לילות שהייתי לבדי,
מחכה בטירוף מוחלט לצלצול הטלפון שיבשר כי ברגע שאלחץ על כפתור
אחד, רק כפתור אחד! אני אשמע סוף סוף את קולך. או על תחושת
המערבולת בבטן ודפיקות הלב המואצות בכל פעם שאני רואה אותך. או
אולי אפילו על החלומות ועל המבטים המטומטמים האלה שנסוכים על
הפנים בכל רגע. כולם יוכלו להנהן בראשם ולומר: "כן, את זה אני
מבין/ה". ואז אני אומר לעצמי, זה ברור מאליו! כל אדם שבאמת
אוהב, מרגיש את כל זה. אבל את הרגעים שלנו, רק אנחנו נבין. כי
אנחנו יצרנו אותם. אנחנו גרמנו להם לקרות. ואט-אט הם נאספים
לספרי זיכרונות שברגעים כואבים מסרבים להימחק מזיכרוני. ושוב
אני סוטה מהנושא, שוב אני מספרת על הטוב והרע שהיה. ויכול
להיות שזה מה שאנשים הכי יזדהו איתו. אבל את זה אני כבר יודעת.
ואני כאן, כותבת, בכדי למלא את החסר. ואם כבר למלא את החסר,
אני מסתכלת על המשך הדף, מעבירה לדף הקודם ומתפלאת עד כמה
שהמילים הקטנות הללו יכולות למלא ספרים על גבי ספרים, ולא
להיגמר לעולם! אז איך באמת מסיימים? איך עושים את הכל בדרך הכי
קצרה, הכי פחות מכאיבה (משום שאין דרך שבה תבחר שלא תרגיש בה
כאב), ושתוכל למצוא בה הכי הרבה תשובות? יש בכלל דרך כזו?
כנראה שלא. אחרת לא הייתי יושבת וכותבת. בטח אנשים יגידו
לעצמם, "למה את לא שואלת אותו?" כן, כן, אל תרימו גבה. אני
יודעת שזה מה שאתם חושבים. זו תגובה די טבעית האמת, אז ככה שזו
לא ממש חוכמה. אבל צריכים להבין שלפעמים מילים לא עוזרות. גם
אם הן יבואו מהעומק של עומק הלב. יש אנשים שפשוט חסינים לזה.
אז מה יותר טוב מלכתוב?
אבל יודעים מה? אני חושבת שהבנתי משהו. אם אני אוהבת מישהו, אז
אני אוהבת אותו! גם אם זה חד צדדי, וזה כואב, לפחות אני זוכה
להרגיש מהי אהבה! לפחות אני מרגישה מרגע לרגע יותר מחושלת,
יותר מתחילה להבין את העולם הגדול. אז נכון, אני קצת סובלת,
אין מה לעשות.
אבל גם אם זה היה משחק בשבילך,
בזכות המשחק הזה אני חיה ומרגישה.
ונגד זה,
לא אתה, ולא אף אחד אחר,
תוכלו לעשות משהו. |
