אז התחלתי לרוץ. אני לא יודעת כמה זמן. וזה גם נורא מוזר,
הייתי בטוחה שאתעייף. וכולם הסתכלו. בחורה רצה כמו מטורפת
באמצע הרחוב.
אבל מה כבר אפשר לעשות... הרחתי ניחוח תפוזים מאחת הגינות. וזה
ריח שגורם לטירוף. ובמיוחד בערב כזה, אחרי יום עבודה נוראי.
טיפלנו בכל כך הרבה חולים. התינוק עם הראש שלא גדל כמו שצריך
והילדה עם הפרכוסים. איך אני אמורה להתנהג? לחזור הביתה, לראות
סיינפלד וללכת לישון?
אני מצטערת, קראו לי משוגעת. אבל אני, התחלתי לרוץ.

25.12.05   8:05
"הו בוקר טוב ילדונת"
"בוקר טוב טניה, מה נשמע?"
"סייידר", ענתה.

אצלה תמיד הכל בסדר. גם אחרי שלושים תאונות דרכים ואוטו מלא
שריטות, הכל אצלה בסדר. היא כל כך מוזרה. וזה לא שהיא פשוט
אופטימית. טניה לא אופטימית. אולי היא פשוט משלימה עם דברים?

25.12.05   8:50
"טוב, ועל מה את ממליצה?", שאל אותי.
"תראה", אמרתי, "אני חושבת שכרגע אנטיביוטיקה לא תעזור, ואני
לא רוצה שנתחיל לפני שיגיעו התוצאות. בינתיים קצת אקמול או
נורופן והכל יהיה בסדר".
"אני מבין אבל הילד סובל... קשה לו לבלוע והוא לא אוכל שום דבר
כבר יום שלם... אולי בכל זאת?"
"אין לי שום בעיה להתחיל אנטיביוטיקה... אבל במידה וזה לא באמת
חיידק, זה יהיה לקחת את התרופה סתם, אתה בטח שאתה לא מעדיף
לחכות?", שאלתי בסבלנות.

אז נתתי לו מרשם לאנטיביוטיקה ואחרי חצי שעה הוא התקשר לומר
שהילד כבר בסדר.
.
"אני שמחה לשמוע שהוא מרגיש טוב יותר.  הוא כבר קיבל את
האנטיביוטיקה?", שאלתי.
"אז זהו, שבסוף חיכינו כמו שאמרת. הוא הרבה יותר טוב עכשיו
וכנראה שזו באמת סתם איזו שפעת או משהו חיחי".

25.12.05   9:00
"ד"ר פיי גשי לחדר אחות, יש מקרה חירום!"

אז הפכנו אותו על הגב והרמנו את הרגליים. התחלנו בהחייאה והוא
פקח את העיניים והביט בתקרה. הוא לא אמר שום דבר.
"אלכס, אתה בסדר? איך אתה מרגיש?"
הכרתי אותו כבר בערך ארבע שנים. הוא עבר לכאן מארצות הברית
לפני שש שנים והחליט לגור בדיוק לידנו. הם דווקא שכנים טובים.

25.12.05    9:35
"בררררר" מזל שהעברתי את הסלולרי למצב רוטט. אני שונאת
שמתקשרים באמצע העבודה.
"הלו?" עניתי חצי עצבנית, חצי עסוקה.
"שירלי, זה אבי... אבא של איתי נפטר. כדאי שתגיעי..."

27.12.05   8:00
עמדנו כולנו על הר די גבוה. ואני, הייתי שם.
והיתה רוח חזקה. ריח הפרדסים בעמק הצר הכריחו אותנו לחוש ניחוח
עונג בשעה קשה כזו. הוא עמד אל מול הקבר שלא מזמן נחפר, שלא
מזמן נסגר. אמו בכתה, שכבה על האדמה, עוטפת אותה בידיה, מחפשת
במה להאחז. כאילו אחיזתה תמנע את מה שכבר נגמר.
אחותו הגדולה ישבה בצד, לא בכתה. רק הביטה בשמיים. היא תמיד
היתה מאוד רוחנית, רגישה. הפעם, היא לא בכתה. תלתליה ריקדו
ברוח ונעליה החומות נשקו זו לזו בקצוות האצבעות.
הוא עמד שם במעיל התכלת שלו. מביט באדמה. מביט בקו הנושק
לשמיים. ונפרד.

4.1.06
היה כבר חושך. ירד קצת גשם. השמיים היו דווקא בהירים. ג'קט
הצמר הארוך שלי לא חימם בכלל. אני לא מבינה למה אני תמיד
מתעקשת ללבוש אותו. העקבים הגבוהים כבר הכאיבו קצת ברגליים
והאף היה קר וידעתי שמחר אהיה חולה. עליתי במדרגות ועברתי את
הבניין. הגעתי לרחוב הפינתי הקטן שלנו. אנחנו גרים בדיוק בסוף.
הגג האדום של הבית שלנו בצבץ מרחוק בין העלים הרטובים של העץ
שתמיד עמד שם. דילגתי מעל שלולית ממש קטנה ועברתי ליד גינה של
אחד הבניינים. היה להם שם עץ קלמנטינות. ריחו תפס אותי בדיוק
ברגע שעליתי בחזרה למדרכה. הגעתי לבית מוקפת בניחוחות החורף
ומצפה למחר. מחר איתי חוזר. הכל יחזור להיות בסדר. אני לא
יודעת מה לומר לו, אבל הכל יהיה בסדר.

5.1.06
לא יודעת למה בכיתי. דווקא הייתי חזקה במשך כמעט שבועיים. אבל
עכשיו, הכל נגמר. עכשיו יהיה בסדר.

הייתי שם איתך. 27.12.05