פעם כתבתי לה בצבעים ובמטאפורות והייתי מתוקה
היום אני כותבת בשחור כי כוסעמק, נמאס לי.

לא נמאס לי, ושיקרתי עכשיו כי לא נמאס לי... זאת לא היתה בחירה
שלי
מצדי לשבת ולכתוב לה כל היום בצבעים וקשתות
אבל היא הלכה, ונשארתי כותבת לעצמי... בשחור, כי את כל הצבעים
היפים נתתי לה, ואת האפור נתתי לאושר.


קרה לך פעם שרצית סוכריה ולא קיבלת?
קרה לך פעם שלא קרה לך? שחיפשת כל היום, כל היום משהו שיקרה,
שיקרה כבר, בבקשה בבקשה שיקרה, וכלום לא קרה? שקרה הרבה ולא
קרה בעצם כלום? שנשארת בסוף היום באותה נקודה? בודד?
קרה לך פעם שהרגשת כ"כ גדול מבחוץ וכ"כ קטן מבפנים? שמבחוץ
הרגשת חשוב, ואהוב ומחייך וחזק וכולם נתנו לך להרגיש כזה
ומבפנים הרגשת ילדה קטנה, בוכה וזועקת בקול איום וכמעט שומעים
אותה דרך העור העבה שלך אבל לא? אף אחד לא שמע בסוף?
קרה לך פעם שנשארת לבד? ולא היה אף אחד שיחבק אותך, גם אם כ"כ
רצית, והתחננת לחיבוק, ממש הצטמקת כמו חתול מסכן, ממש כבר
התקפלת לתנוחה הכי מצומצמת שלך, בכוונה שבידיים גדולות יתפסו
את כולך וינשקו לך במצח אבל אף אחד לא בא וחיבק? ונשארת כזה
מסכן כמו חתולה?