החושך כבר מזמן ירד, עוברי האורח הלכו והתמעטו, ואני עוד
נותרתי לשבת. מדהים עד כמה מהר יכלתי לאבד כל תחושת זמן במקום
המדהים הזה. כל מה שהייתי צריכה זה להביט דקות מספר בגלים
הנשברים לאורך החוף, להתרכז בקול העדין של התנפצותם, ומייד
הייתי שוקעת לתוך העולם הקטנטן שלי.
אהבתי לשבת ככה, לפעמים אפילו שעות, בלי מעש, רק לתת למוחי
להתרוקן מכל ענייני היום יום, ולחשוב.
זה לא שאהבתי להתבודד. בדידות מוחלטת, אני חושבת, היה אחד
הפחדים הגדולים ביותר שלי, אך למרות זאת עם חלוף הימים הפך חוף
הים לחברי הטוב ביותר. אולי הוא לא דיבר, אולי הוא לא הקשיב,
אך בכל פעם שישבתי שם וחשבתי, הרגשתי את הגלים משתתפים איתי
במחשבותיי, בתהיותיי, יכלתי לשתפם בסודותיי הכמוסים ביותר. אין
מה לומר, הים וגליו הכירו אותי יותר מכל בן אדם אחר, גם הקרוב
אלי ביותר. ויותר מכמה שהכירו אותי גליו, ידע חולו לספוג את
דמעותיי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה. במקום ללכת בקיצור הדרך הביתה,
החלטתי לעבור דרך החוף. השעה הייתה מאוחרת והחוף היה ריק מאדם.
הבדידות הזו קסמה לי, כל כך הייתי צריכה אותה באותו רגע, לא
חשבתי פעמיים, התיישבתי על החול הרך, ותוך שניות מספר, למרבית
הפתעתי, פרץ ממני פרץ הדמעות הראשון.  
לא, אף פעם לא הייתי ילדה בכיינית ואף פעם לא אהבתי להתבודד,
אך משהו השתנה בי. מאותו היום ביקורי בים נעשו תכופים יותר
ויותר, עד שהפכו כמעט להרגל. ולא, לצערי זו לא הייתה הפעם
האחרונה שבכיתי. בהתחלה מאוד נבהלתי מהדמעות. הן זרמו מתוכי
בחופשיות, לעיתים אפילו ללא סיבה. עם הזמן הסתגלתי אליהן,
והתחלתי להבין את הסיבה.

ממחשבות פשוטות על החברה שפגעה בי באותו היום, מחשבותיי החלו
להתעמק, לבי אהב את שלוות הים, ונפתח כלפיה כמו שלא נפתח כלפי
אף אחד מעולם. לא הייתי נערה פתוחה, למרות שידעתי לדבר ואפילו
פטפטתי ללא הרף לפעמים, אף אחד מחברי הקרובים לא הכיר אותי
באמת.
כל כך עצוב כשחושבים על זה, אבל במקרה שלי אולי קצת בלתי
נמנע.

זה לא קרה בכוונה, השקר אפף את חיי לאט לאט. כמו שכולם חשבו
שהייתי ילדה רגילה, "מושלמת" כמעט לדברי אחדים, כך גם אני
האמנתי. לקח זמן להבין.
נורא מצחיק כשחושבים על זה עכשיו, אבל איך שהוא, לא הצעקות, לא
הריבים, לא האווירה הקרירה שהשתררה בבית, ואפילו לא איום
הפרידה גרמו לי להבין. משהו גרם לי להיאטם. רק אחרי ארוחות שבת
דוממות, בהן נשמע רק הרעש הצורם של המזלג שנחבט בכעס סמוי
בצלחת בשילוב עם כמה נשימות וקולות לעיסה חרישיים, נסדקה מעטפת
ההגנה שצימחתי במשך השנים.
ומה? לא יכלתי הרי לנפץ את האשליה המתוקה של כולם... אז נשארתי
עם החיוך על השפתיים, המשכתי לצחוק כשהיה צריך, הסתתרתי מאחורי
חומת החברים האוהבת שהייתה לי.

אבל אז הכרתי את הים. והים גילה לי יותר ממה שרציתי לדעת. לא
רציתי להיות יותר בבית כשהם נמצאים בו, לא אהבתי להביא אלי
אנשים, והכי לא אהבתי לדבר אתם. לא אהבתי את הדרך בה הם חיו את
חייהם,
לא אהבתי את הדרך בה הם ניסו לגרום לי לחיות את חיי, ולעיתים
אפילו בזתי להם, נוצרה בינינו חומה שקופה, אטומה. למרות כל
האהבה שלי אליהם, לא הייתה לי ההערכה המינימלית וזה שבר אותי.

עם הזמן גדל בי הרצון הנורא לחיות במשפחה "נורמלית", למרות
שבתוך תוכי כלל לא האמנתי במושג המילה. יותר מכל רציתי לרצות
להידמות לאחד מהם, ובמקום זאת פחדתי פחד מוות מלהיות כמותם.
אחד הדברים הנוראים ביותר כך גיליתי, שילד מתבגר יכול
להרגיש...

וככל שחשבתי יותר על החיים שלי, כך הבנתי פחות מה אני רוצה. עד
הלילה האחרון בו כבר פחדתי שדמעותיי יציפו את הים. בן רגע,
החלטתי שבכיתי די והותר.
צחקקתי בעצב לעצמי. כמה אירוני. ישובה על הסלע הקטן שעל החוף
באילת, בהיתי באור הירח שהשתקף  בפני המים, מחיתי את הדמעות
הספורות והבטתי אל תיק הגב הקטן ושק השינה שהיו זרוקים
למרגלותיו.
חפצי הבודדים שהספקתי לארוז בדקות הספורות שהקצתי לעצמי, רגע
לפני שהתחוור לי שאני חייבת להתרחק מכולם.


הוצאתי את המחברת עם הכריכה הקשה מהתרמיל. כן, גם ממך, אמרתי
לעצמי כשהבטתי בתמונה של תומר שחייכה אלי בחמימות ברגע שהעברתי
עמוד. הדמעות, שחשבתי שפסקו מעט, סרבו להקשיב לחלוטין
לרצונותיי והחלו להרטיב את לחיי שנית.
תומר היה החוליה היותר קשה להבנה במסכת חיי הסבוכים.
כל כך אהבתי אותו... יותר משחשבתי שאי פעם אהיה מסוגלת ולמרות
זאת משהו מנע ממני לתת לו להיות חלק שותף בחיי. גם הוא, כמו
כולם, הכיר את החיוך והצחוק שבי, וכמה שלא ניסיתי, וכמה שהוא
לא התעקש לא יכלתי לשתפו בתחושותיי.
אז כן, תומר שלי, למרות שאיני יודעת איך אוכל לשרוד כאן
בלעדיך, אני חייבת לגלות...
חייבת לגלות את עצמי.


קרני השמש הראשונות של הבוקר חיממו את עורי. פקחתי את עיניי
ולקח לי שניות ארוכות להבין היכן אני נמצאת. הזדחלתי מתוך שק
השינה, מתחתי את איברי וניגשתי אל שפת הים.
כמה יפה הוא היה, בשעת הבוקר המוקדמת. קרני השמש נצנצו בשמחה
על פני הגלים השלווים והכריחו אותי לחייך.
הרגשתי את בטני מקרקרת, הוצאתי מהתרמיל מספר ביסקוויטים על מנת
להרגיעה. חלצתי את נעליי וצעדתי לאורך שפת הים כשהגלים הרכים
נשברים לרגלי.
כבר לא הייתי בטוחה במעשיי.
אכן, בערב אמש לקום לנסוע כמה מאות קילומטרים הרחק מהבית לבדי
מבלי שאיש ידע נראה לכאורה רעיון קסום, אך עתה כשטיילתי על
החוף, בין הקשישים והספורטאים השונים בהתעמלות הבוקר שלהם, לא
ידעתי מה אני הולכת לעשות בחיי.
הייתי תלמידת תיכון פשוטה, בתחילתה של שנת הלימודים, ועם כל
חכמתי שרבים טענו לקיומה, עם כל הציונים שהשגתי, עם כל הידע
הנרחב שרכשתי בימי חיי, הדבר האחרון אותו הכרתי, ידעתי, או
הבנתי, היה אני עצמי.
הדבר היחיד שהבנתי לאחר כל הדמעות ששפכתי לשווא, הוא שאני
חייבת מעט חופש. חופש מההורים, מהמורים, מהחברים, וכן, מתומר.
חייבת להתרחק מהכל ולהבין מה אני שווה בלעדיהם .הבנתי שזה לא
שווה כלום כשמעריכים אותך, כשאתה לא מעריך את עצמך. וזה היה
דבר שלא ידעתי לעשות.
אז כן, הבנתי למה אני כאן, בחוף יפהפה זה מכוסה אבנים וצדפות
שפשוט גונבים את כל תשומת הלב מהים, אך עדיין לא היה לי מושג
מה בעצם אני הולכת לעשות. האוכל שהבאתי איתי מספיק בקושי ליממה
או שתיים ולא היה לי כסף רב מידי. אם אני מעונינת להישאר כאן
יותר משלושה ארבעה ימים, אני חייבת למצוא גם דרך כלשהי לפרנסה.

איך שלא היה לי כוח לכל הבעיות האלו, הרי נסעתי את כל הדרך כדי
להתרחק מבעיות.
איך הייתה מתאימה לי עכשיו איזו מדיניות סוציאליסטית מושלמת
כזו... בו לכל אחד יש את מה שהוא רוצה וצריך בעיקר, בלי הבדלי
מעמדות, בלי עבודות פרך, רק אושר ושלווה... היום אני נחה כאן
לאורך חוף הים, ומחר אני עובדת...
כן אני יודעת שניסו וכשלו רבים גדולים וחכמים ממני, והביטוי
"כל איש ישב מתחת לגפנו ותאנתו" אינו אלא ביטוי המתאים לאגדת
ילדים בסגנון "ויחיו באושר ועושר", אבל חלק קטן ממני, מאז
היותי ילדה תהה למה אי אפשר שכולם פשוט יעבדו ויקבלו. נכון
גדלתי, החכמתי ואני מבינה את חוסר הריאליסטיות של המצב, אבל
עדיין מותר לחלום על עולם ורוד, ללא ילדים גוועים ברעב
באפריקה, מלחמות מתנהלות קילומטרים ספורים מהבית, ושנאה ותחרות
שוררות בעולם.
בכל פעם שאני נמצאת במקום כזה, כמו הים הזה, מקום טבעי, מקסים
ביופיו, שיד האדם עוד לא השמידה לחלוטין, אני מוצאת את עצמי
תוהה למה אנשים לא יכולים פשוט לשבת ולהביט בטבע היפה, לקום,
לטייל מעט, לשוחח, ושוב להתפלא מפלאי העולם, במקום להיות מלאי
שנאה, תחרותיות, תחושות נקם ולאלימות.

אבל חלומות ורודים, עם כל הכבוד להם, לא היו יכולים לעזור לי.
הייתי חייבת למצוא דרך לפרנס את עצמי. אכן את העניין הזה לא
כללתי בתוכנית. מצד שני, איזו תכנית? זו שהגיתי ב 6 שעות
הנסיעה אחרי שכבר עליתי על האוטובוס? היגיע הזמן להתחיל לחשוב,
להפעיל את גלגלי השיניים החלודים, מאי, אמרתי לעצמי תוך כדי
פסיעתי בטיילת.
השעה הייתה מוקדמת ובעלי הדוכנים השונים החלו להציע את סחורתם
לקהל התיירים הרחב שעמד לפקוד אותם. הבטתי באחד המוכרים. הוא
סידר את המגשים הבודדים מלאי הטבעות שהיו לו. הוא נראה כגבר
מבוגר, בסביבות גיל ה 50. תהיתי כמה כבר אפשר להתפרנס ממכירת
כמה עשרות טבעות. התקרבתי קצת יותר קרוב, חלקן הלא מבוטל של
הטבעות היה מכוסה באבק. לא. זו לא יכולה להיות פרנסה גדולה
מידי. לא יכלתי שלא לתהות מה הוא מביא הביתה בסוף היום לאישתו
ולילדים, בהנחה ואלה קיימים בכלל.
לפתע, מהרהור סתמי, העניין ממש החל לסקרן אותי.
כל כך הרבה אנשים בעולם. מדברים על אלפים כאן, מיליונים שם וסך
הכל 6 מיליארדים, מספר אחד הטומן בחובו כל כך הרבה... 6
מיליארד אנשים. כל אחד עם האישיות הקטנה שלו, עם חוג המכרים
האישי שלו, התרבות שלו, החיים שלו - עולם ומלואו.
הבטתי שוב לעבר הדוכן. המוכר ישב עתה על השרפרף הקטן שהביא עמו
וקרא עיתון. השעה הייתה עדיין מוקדמת מידי לתיירים והוא נראה
משועמם. וכי איזו מין עבודה זו, לשבת מבוקר ועד ערב על שרפרף
קטן ולצפות באנשים מודדים טבעות וצמידים? מה יש לו לספר למשפחה
כשהוא חוזר הביתה בערב? ואולי לא, אולי אנשים מעניינים עוברים
ועוצרים על יד דוכנו מידי פעם, מפתחים אתו שיחה קלה. אולי יש
לו חברים סוחרים אחרים בסביבה, לקוחות קבועים? נו טוב, לפחות
יוצא לו לצפות בכמה תיירות שבדיות...
הוא הניח את העיתון על הדוכן הקטנטן, התכופף כלפי תיק שחור
דהוי, הוציא ממנו בקבוק מים מינרלים קטן ולגם ממנו. השמש החלה
את דרכה במעלה השמיים ומזג האוויר כלל לא נעשה נעים יותר.
המשכתי להביט בו בריתוק גובר. אנשים בודדים עברו בטיילת, כולם
נראו ממהרים למקום כלשהו. אף אחד לא טרח להביט בסחורתו. מצידה
האחר של הטיילת נראו עוד בעלי דוכנים פורסים את מרכולתם לעיני
העוברים והשבים.
באחת הפינות המרוחקות יותר ראיתי אישה קשישה פורסת פיסת בד
עלובה על הרצפה ומתיישבת עליה בקושי רב.
קבצנית רחוב.
אף פעם לא הצלחתי להבין את רגשותיי כלפי אנשים אלו. ריחמתי
עליהם מעמקי נשמתי ולא פעם השלכתי מטבעות אחדים לכובעם, אבל לא
אהבתי את מה שהם עושים. כל אדם בריא, כך האמנתי, מסוגל לעסוק
במלאכה כלשהי ולהרוויח ביושר את לחמו. בין אם לאדם דוקטורט
בפיזיקה, ובין אם הוא לא סיים את התיכון, קיימת עבודה כלשהי
שהוא מסוגל לעשות. כל עבודה מכבדת את בעליה, ובאמת שזה הרבה
יותר מכובד לנקות אסלות בשירותים ציבוריים מאשר להתחנן לנדבות
מאנשים זרים. וגם אם אין עבודה, ישנן לשכות עבודה, קצבות סעד
שונות, והרבה עזרה שניתן לקבל לפני שמתייאשים ופורסים את
השמיכה.
אבל נמנעתי מדעה מגובשת אחת, כי אני לא הייתי אף פעם קרובה
למצב הזה. לבני משפחתי תמיד הייתה עבודה זו או אחרת, השכלה
נאה, והכנסה מספקת. אולי בתמימותי, רציתי להאמין שאדם המגיע
למצב שפל שכזה, לא נותרה לו כל ברירה אחרת.
כצפוי, התמימות והרחמים ניצחו, הוצאתי שקל מכיסי והנחתי אותו
על פיסת הבד הבלויה.

המוכר שצפיתי בו חזר לעיין בעיתון, סחורתו הייתה כה דלה ועלובה
ולמרות זאת משהו בו משך אותי.
קמתי ממקום מושבי וניגשתי אל הדוכן. 2 מגשים בודדים של טבעות
היו מונחים על הקרש ששימש כדלפק, ולידם היו זרוקים בערמה
צמידים מחוטים וחרוזים. הרמתי את אחד מהם.
"זה עבודת יד" הוא עזב את העיתון היומי שקרא והתקרב אלי.
הנהנתי ומבטי עבר מצמיד אחד למשנהו.
"מדברת עברית, כן?"
"כן", עניתי והרמתי את ראשי. הוא באמת נראה כגבר בסביבות שנות
ה 50 לחייו, העיניים שלו משכו מייד את תשומת לבי. הן היו
קטנות, ירוקות ונוצצות, נזכרתי בתומר שלי והרגשתי צביטה קטנה
בלב.
העפתי בו עוד מבט, הוא לבש בגדים סבירים בהחלט; טי שרט פשוטה
ומכנסי דגמ"ח אפורים. מבטו החמים אמר לי שכן יש לו משפחה
בבית.
"מאיפה את?" הוא נראה  נורא מעוניין לפתח שיחה, כנראה משעמום
הבוקר.
"אני מהצפון, מחיפה, באתי לנפוש כאן לכמה ימים".
"ואיפה החברים שלך? מחכים לך בחוף הים?"
"אה, לא ממש" תהיתי עד כמה אני צריכה לדבר עם איש זר שאיני
מכירה, אבל מצד שני הייתי כאן לגמרי לבדי ולא נראה ששיחה קלילה
עלולה להזיק איכשהו.
"אני לבד כאן".
"מחיפה עד לאילת, עיר הנופש והבילויים, נערה יפה כמוך לבדה?
איך זה קרה?"
"סיפור ארוך."
הוא גיחך לעצמו והוציא כיסא מתקפל קטן מצדי הדוכן.
"בואי שבי, יש לי הרבה זמן כפי שאת רואה". זה כבר הפחיד אותי
מעט והיה הרבה מעבר למה שהייתי מעונינת.
"לא תודה... אני צריכה ללכת".
"כרצונך, תקני את הצמיד לפחות?"  לא שמתי לב. הצמיד נשאר בידי
למשך כל הזמן הזה.
"לא... אני עושה כאלה לבד בבית. אבל..." מבטי נחת על טבעת
חביבה אחת במגש המאובק. הרגשתי צורך לקנות משהו, "אני אקח את
זאת" אמרתי.
הוא ארז לי אותה בנייר עטיפה קטנטן, שילמתי, חייכתי לשלום
והתרחקתי מהמקום.

בסדר, אז המכור וסחורתו משכו את תשומת לבך למספר דקות, אמרתי
לעצמי. אבל, מה הלאה? מה אני אמורה לעשות עכשיו?
המשכתי ללכת לאורך הטיילת. השמש כבר הייתה כמעט במרכז השמיים
ומכל עבר נראו האנשים; תיירים, קשישים, בני נוער רובצים על שפת
הים, וזוגות. כל כך הרבה זוגות שהיה נדמה לי שהם שם בכוונה.
בכל פעם שראיתי אחד, ידי הושטה אוטומטית אל  צווארי, ממששת
בעדינות את השרשרת, מוודאת שהיא עדיין שם.
"את יודעת שאני אהפוך עולמות כדי להיות אתך..."
האם היית מוכן להפוך עולמות ולהגיע עד אילת עכשיו אם הייתי
מבקשת? תהיתי ביני לבין עצמי. כבר כל כך הרבה זמן שהיה לי את
תומר... תומר ומאי היו צירוף שפשוט הלך ביחד לכל מקום ובכל עת.
אבל משהו השתבש, האהבה עדיין הייתה, אבל...
האמת לא היה לי מושג מה השתבש. משום מה תמיד שרר איזה שהוא כעס
בינינו. בכל פעם שראיתי אותו, נעלבתי, כעסתי, התעצבתי, אך ברגע
שהוא הלך, הדבר שהכי רציתי היה שיחזור.
ועתה... למרות חום האימים, כמה חסרה לי החמימות של זרועותיו
המחבקות...
טיפשה שכמוני. מה חשבתי לעצמי כשהלכתי אליו באותו יום? הקמתי
מריבה שלמה על לא דבר. ככל שניסיתי עתה לאמץ את מוחי לא יכלתי
למצוא את הסיבה המדויקת לכעסי. אבל אז כעסתי. כל כך כעסתי
שפשוט הלכתי מבלי להיפרד. לשנינו היה ברור שזוהי רק מריבה
זמנית, כמו אינספור האחרות שהיו לנו ושבעוד יום או אפילו כמה
שעות הכל יחזור לקדמותו, אבל התכניות השתנו. הים אמר לי לעזוב,
לקום, ללכת, להתרחק מהכל. להתרחק מתומר כל עוד אני כועסת, כל
עוד לא הספקנו לחתום את הכל בנשיקה שתמיד היה נדמה שפותרת
הכל.
נזכרתי באותו בוקר מקסים מול הזריחה בכינרת, בכל השקיעות
שצפינו בהם בים, בפיקניק ההוא בו חגגנו את יום השנה, בורד
המיובש שעדיין שמור אצלי מט"ו באב... כמה זיכרונות היו לי, כמה
אהבה חלקנו...
לאן הכל הלך תומר? מה קרה לנו? היה לנו כל כך טוב ביחד, כבר
תכננו גינה, כמה חתולים, ילדים מתרוצצים... שפתיי נמתחו לחיוך
קטן למראה התמונה בראשי, אך הוא נמוג מיד כשנזכרתי איך עזבתי
את ביתו בפעם האחרונה.

מעולם לא נפרדנו כך בלי להשלים, אף פעם לא עזבתי אותו בלי
נשיקת שלום, בלי חיוך קטן על הפנים.
תמיד יש פעם ראשונה, חייכתי לעצמי בעצב.
הקשר עם תומר ביגר אותי במובן מסוים. כל כך תמימה הייתי פעם
לחשוב שמלבד אהבה לא צריך יותר כלום.
כל עוד יש אהבה בין שני האנשים, הם קשורים יחדיו עד קץ הימים,
וכל עוד יש אהבה בחיים, הכל טוב ויפה.
והנה, מצאתי לי אהבה. ואם אשים על מאזניים את סך כל הדמעות מצד
אחד והחיוכים מצד שני, איני יודעת מה ינצח... והרי אהבה אמורה
להביא אושר, לא?
כמה שעות ביליתי במחשבות על הקשר הזה... שמעתי דעה מן ההוא,
ועצה מזו, ויותר מכל ניסיתי להקשיב לדברי לבי, אך זה סרב לשתף
פעולה. הוא היה מבולבל מידי.
נדמה היה כי ניסינו הכל. הכל מלבד פרידה. אבל לזה לא היינו
מסוגלים. היינו קשורים מידי, התרגלנו כל כך, אהבנו כל כך...
אבל כל האהבה שבעולם לא יכלה למנוע את המריבות הבלתי פוסקות
שלנו.

לא ידעתי עד כמה אותה מריבה כועסת עם תומר הייתה צעד חכם,
בייחוד שכרגע לא הייתי בטוחה בכלל על מה כעסתי. האם זה היה על
הפעם ההיא שהוא שכח להתקשר? על היומיים בהם לא יכל לראות אותי?
או אולי על זה שלא אמר את הדבר הנכון ברגע הנכון?
לא משנה מה הייתה הסיבה המדויקת לכעסי, היא הייתה דבר פעוט, כי
אחרת לא הייתה לי כל בעיה להיזכר בה...
אך למרות זאת הדבר הפעוט גרם לי לעורר מריבה גדולה. לשם מה? מה
הרווחתי מזה? בלי להשלים, בלי להיפרד לשלום קמתי ועזבתי.
ותומר?
תומר ודאי נותר כועס. השאלה הייתה לכמה זמן יישאר כועס לפני
שיגיע למסקנה שאולי עדיף לו בלעדי, ואולי, אולי הוא כבר
התייאש...
לא ידעתי כמה זמן אני עומדת לבלות באילת, ולא ידעתי מה
הסיכויים שתומר יחכה לי. צמרמורת עברה בגבי לנוכח המחשבה, פחד
איום אפף אותי.
לא ידעתי מה אעשה בלעדיו, לא ידעתי מה היא מאי ללא תומר.
אך לפני שנתתי לפחד להשתלט עלי, נזכרתי.
זה מה שבאתי לגלות.

[ההמשך יבוא]