אני בכלל לא הייתי בכל הקטע הזה של קורס לניסים.
אם בועז לא היה נקלע להודעה קטנה בדף אחורי של עיתון מקומי
המציעה קורס מזורז לניסים אני מאמין שכל הסיפור הזה לא היה
מתרחש. אבל רצה הגורל ובועז נקלע, הוא סחף, אני נסחפתי ושנינו
מצאנו את עצמנו בסמטה חשוכה בדירה רקובה בחדר חשוך בקורס
לניסים.
בכניסה עמד סטנד מברזל חלוד נוטה לפול, עליו דף מקומט אשר
מודיע בביישנות ובכתב יד מתנצל -
"קורס לעשיית ניסים - משרד העבודה והרווחה".
אני בוהה בשלט, מנסה לחשוב פעם נוספת מה גרם לי בכלל להגיע
לכאן. האם זו ההליכה החוזרת ונושנת לחתימה? האם אלו הן השעות
האין סופיות שהעברתי בבתי הקפה המעופשים של דרום ת"א בבהייה
במודעות העבודה שלא מחדשות כלום?, ההרגשה של עוד מעט בן 26
ועוד לא יודע לאן חיי הולכים? או אולי זה באמת הרצון הזה לעשות
ניסים, הרצון לשנות את מה שקורה ולא להסכים עם זה שמקור הסמכות
נמצא למעלה.
זה התחיל שנה וחצי לפני, כשתולי (מלשון חתלתולי) טסה
לניו-יורק. בוקר אחד היא התעוררה והודיעה לי שהיא טסה. "זה רק
לקריסמס," היא אמרה, "אעבוד שם חודש וחצי ואחזור," אבל אני
ידעתי שלא. היא תיבלנה את זה בתירוץ ש"לא נעים לי שאתה משלם את
שכ"ד לבד, וגם כך אתה קורע את עצמך בשלוש עבודות מהבוקר עד
הערב..." ומאז אני מנסה לגעת שוב ברגש הזה - אהבת אמת. ולפעמים
נראה לי שככל שאני רודף אחריו יותר כך הוא מתרחק.

כולם היו שם, כולם.
בחור אחד דתי שנראה היה כבן תמותה שאיבד את אמונתו בהוא שם
למעלה, ואיש עסקים שלא נראה כי היה זקוק לניסים, והיפי אחד
שנראה היה זקוק למקלחת. הייתה שם עקרת בית שנראתה די מיואשת
וילדה בגיל של אחותי עם ברזלים על השיניים. כולם היו שם וכל
אחד חיפש דבר אחר, אך לכולם היה דבר אחד משותף - הם איבדו את
האמון, האמון שמשהו כבר יקרה, שמשהו ישתנה, שמשהו יפתיע.
וכך ישבנו שם שעה וחצי בשבוע במשך שלושה וחצי חודשים ולמדנו אך
עושים ניסים. אני חייב להודות שתמיד חשבתי שהעסק הזה הרבה יותר
מסובך, שלא לדבר על זה שגם בלימודיי לא הצטיינתי, אבל אך
אומרים, ניסים קורים, ועם הזמן והניסיון הגיעו גם הניסים.
מה אני אגיד לכם, החיים האירו לי פנים ולא פעם מצאתי את עצמי
ניצל ממש בנס מעוד פקק באיילון, וממש בנס זוכה בכרטיס של חיש
גד.
הזמן עבר ובדואר נשלחה אליי (ממש בנס) מעטפה ירוקה ובה פתק שבו
הודיעו בצורה די מתנצלת שהקורס נגמר ושביום חמישי הבא אנו
נפגשים בפעם האחרונה. אח"כ תהיה מסיבה קטנה וכל אחד צריך להביא
15 ש"ח לכיבוד.
המפגש האחרון ממש לא הפתיע, גם המסיבה לא. בסוף המסיבה נפרדנו
כולנו והבטחנו שנפגש בהמשך. כולם המשיכו ביחד לאיזה פאב אבל
אני הלכתי הביתה. הרגשתי מספיק מוכן בכדי לעשות נס, רציתי
שתולי תחזור, רציתי שהכול יחזור להיות כמו פעם, רציתי שוב
להרגיש את הרגש הזה של אהבת אמת.
וכנראה שלמדתי דבר אחד או שניים בקורס כי כבר למחרת קיבלתי
טלפון מאמא של תולי שסיפרה לי בהתרגשות שתולי חוזרת בסוף השבוע
לארץ והיא התחננה בפניה שתיצור איתי קשר כי היא רוצה שרק אני
אבוא לאסוף אותה מבן גוריון.
הדרך לשדה התעופה נראתה לי יפה יותר מאי פעם, באורח פלא לא היו
פקקים באיילון וגם לא בכניסה ואפילו האתיופי שחולם להיות איש
ימ"מ בכניסה חייך אליי.
בטרמינל היו מאות אנשים אבל לא היה צפוף. רק הציפייה לחוש את
אותו הרגש יצרה פרפרים אצלי בבטן. הזמן התקרב ומה שהפריד ביני
לבין האושר היו 7 דקות. אחרי כמעט שנתיים של ציפייה זה קורה.
לפתע נשמעה הקריאה ברמקולים של הטרמינל ואחריה הצלצול המיוחל.


גל של עשרות אנשים נדחקו לאותו הכיוון אבל לי הייתה סלולה דרך,
דרך אחרת. חייכתי אל הדיילים, עליתי למטוס ועזבתי את הארץ,
נוסע למקום, מקום אחר.
נגעתי ברגש, נגעתי באושר. לי קרה נס, בוגר הקורס לניסים של
משרד העבודה והרווחה.
חייך אל העולם והעולם יחייך אליך, בכה ותבכה לבד.