כשאמא  גורמת לי
בצורה כלשהי לכאב,
זה משום-מה
תמיד תמיד
כואב לי דווקא
שם בפנים בפנים
בתוך הלב.

אם על הלחי
היא סוטרת,
או בתנוך האוזן
מושכת,
כיצד יתכן
שאני חש הכאב
דווקא שם
בפנים בפנים
בתוך הלב?

כשהיא צועקת,
ידיה לצדדים פושטת,
נראית כמו אישה אחרת,
קצת מטורפת
קצת מטורללת.

פעם, סגרה אותי בשירותים,
"מכאן לא תצא", אמרה
"עוד ימים רבים,
לא תלך לחברים,
אפילו לא ללימודים
רק על האסלה תשב
יומם וליל
ותיילל  ותיילל".

ואחרי כל מין כזו
מתקפה,
גופי מתכווץ
ואני בחרדה.

הייתי רוצה לדעת
מהו הגורם?
האם כמו שאמא אומרת
שתמיד-תמיד
אני אשם?

ולמה שוב זה לי
כל כך כואב
דווקא שם
בפנים בפנים
בתוך הלב?

וכשאבא מהעבודה חוזר,
בטרם על כיסאו מתיישב,
אני כבר מולו
עם עיניים מושפלות מתייצב.

אני מכיר את התסריט,
אמא מהמטבח תצא,
לבושת סינר
ובידה המרית
ובקולי קולות
תתחיל אותי להקניט!

תתחיל לייבב ולספר
לאבא,
כמה הילד הזה רע!
כמה!!!

ואני הקטן
שממולו רועד ניצב,
כל כך מצפה
שיחבקני, יתמוך
ויהיה לי לגב.

אך אבא מהכסא מתרומם,
מתחיל בשאגות
בקולו הרועם
לא מאפשר לי לדבר.
עם ידו הגדולה
את פי הוא סותם!

"הבטחת להיות ילד טוב
ומה עכשיו אני שומע?
מיום ליום המצב
הולך ונהיה גרוע!!!"

ומבלי שהעזתי
את מבטי להישיר
ידו  שוב  נחתה
ואגרופו נכנס לי
לתוך הבטן ישר לשריר.

אך הבטן  כלל
לא כואבת,
רק נפלתי כמו
פיסת נייר מקופלת.

זה דווקא כואב
וממש צורב,
שם בפנים
בתוך הלב.

פעם נוספת
יד גדולה
אותי דוחפת והודפת
ומאחורי מנעול
הדלת נסגרת.

ואני על האסלה יושב,
עצוב, מהרהר וחושב:

"אם כל המבוגרים
כך לי אומרים,
רק מתרגזים וכועסים,
עלי לחשוב מה עושים?
כיצד ממצב זה נחלצים?"

הפעם את מוחי
אאמץ
אני חייב-חייב
להיחלץ!!!

ואז, בלבי הדואב
אני מחליט
מכאן ואילך
לשנות התסריט!


כשהזעם יעבור,
ולבית הספר אחזור,
בזו הפעם אפנה למורה
ואבקשה לי לעזור.

לא! יותר לא אתבייש!
בזו הפעם
כבר אינני חושש!
אהיה ילד אמיץ
כדי שאיש יותר
לא יוכל
לי להרביץ!!!