את משתחררת מהצבא, מרגישה שכל מה שהכביד עלייך נעלם, ועכשיו,
כשיש לך תעודה של חופש בידיים, ואפילו מילואים את לא צריכה
לעשות, תתחילי לחיות כמו פרפר מסיבות ואהבה...
אבל את מגיעה הביתה, ושמה לב שהחברות שלך, אלה שלא היו איתך
בצבא, לא חושבות שתעודת החופש שקיבלת היום היא סיבה טובה להרים
אלייך טלפון ולשמוח בשמחתך. או שהן לא זוכרות. או שהן חשבו שלא
תרצי לדבר איתן...
את מגלה שהיית שנתיים בצבא, וכמו שפיתחת לך חיים מלאים דרך
הצבא, גם החברות שלך עשו זאת, וכך יצא שהתרחקתן.
ומהר מאוד, תעודת החופש הזאת נעלמת ממחשבתך ואת מרגישה לבד,
מרגישה פחד, מרגישה שאת לא יודעת מה את אמורה לעשות עכשיו.
היום המאושר בחייך הפך ליום עצוב. כרגיל.
ולמחרת את כבר עובדת, לא לקחת לעצמך יום של חופש אמיתי אחד.
ולמרות החפש"ש הארוך שהיה לך, כמעט שלושה שבועות, לא היה לך
חופש אמיתי. ואת כבר עובדת, מנסה להדביק את הקצב של אחותך
הגדולה, שכבר ביום השני של החפש"ש שלה מצאה עבודה נפלאה, לגמרי
בעצמה, עברה ראיון קשה, והיא מסודרת. ואת, כל החיים שלך הם כמו
הצל שלה. לא, אין כאן בעיה של אחות קטנה שמרגישה נעלמת תחת
אחותה הגדולה. פשוט הפרש הגילאים הוא שנתיים בלבד, אחות אחת
עושה ואת מיד אחריה.
והיא גם שמעה שמחפשים עובדת חדשה במקום ההוא - ומסדרת לך, וגם
לך היה ריאיון והתקבלת, אבל קשה להתעלם מהתחושה הקטנה שעוקצת -
אם לא אחותך לא היית עובדת שם...
ויום ראשון, שבוע ראשון, חודש ראשון - והשתלבת ממש יפה. ממש
התחברת עם האנשים, והם אוהבים אותך, צוחקים ממך, אפילו אמרו לך
שאת תמיד מחייכת ונעימה לכולם וכיף לעבוד איתך ולראות אותך,
וזה עושה נעים ליום-יומיים, אבל גם זה נעלם מהר מאוד, ואת
חוזרת לתחושות הרגילות, שאם לא תצחיקי אין לך כלום.
ויום שבת, את יושבת עם אבא שלך ואחותך, והם מדברים על נושא
שנוגע גם לך, אבל את, עם הבטחון העצמי שאין לך, שמה לב שהם לא
מסתכלים עלייך ולכן בוודאי לא רוצים גם לשמוע אותך, ואת מנסה
בכל זאת וזורקת "אני חושבת ש..." אבל אחותך אומרת בדיוק משהו
וכשהיא מסיימת אף-אחד לא שואל מה רצית להגיד, וזה כל מה שצריך
כדי להשתיק אותך לשעה הקרובה לפחות. אז את מתנתקת מהשיחה,
מתחילה להפליג במחשבות שלך, מרגישה את העיניים נרטבות ומנסה
לנער את עצמך כדי שלא להתחיל לבכות "משום מקום".
ואת כבר מיומנת בזה, את הרי על סף בכי 90 אחוז מהזמן, ומדחיקה
את הדמעות 80 אחוז מהזמן, בטח כשאת ליד אנשים, בטח כשזה לא
קשור.
גם ככה חושבים שאת בוכה הרבה, כי את רגישה. ואת באמת רגישה,
וקל לך לבכות, וכשאת מתלהטת בנושא מסוים הדמעות מתחילות להציף,
אבל ככה, כשבאמת את צריכה לבכות, וכשיש לך באמת על מה, אם רק
הם היו יודעים על מה, את לא יכולה.
אז עצרת את עצמך, והתנערת, וזה נפסק.
את יושבת בחדר שלך, כותבת מה שעבר עלייך, והדמעות רוצות לבוא
שוב. אבל נמאס לך לבכות. נמאס לך להרגיש מכוערת. שמנה. נמוכה.
קשוחה. מצחיקה.
די.