[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר רעי
/
מיכלבאום - תרגום מחשבות

מה זאת אומרת מכונה שמתרגמת מחשבות?!
איזה מן דבר מטומטם זה.
ואיך מכונה יכולה לתרגם מחשבות בכלל?

אלה היו המחשבות שהתעופפו לי בראש כשקראתי את הפלייר של חברת
"מיכלבאום - תרגום מחשבות".
"הפלא החדש, הישר מארה"ב!
כל מחשבה, כל חלום, כל רגש - יתורגם למילים בכל שפה שתבחרו!",
היה כתוב מתחת לשם החברה, ומתחת היה מספר טלפון.
איזה שטויות, חשבתי.
דחפתי את הכרטיס הזה שחילקו לי בתחנה המרכזית, בדרך הביתה,
לתוך התא הצדדי של התיק ושל המוח, ולא חשבתי עליו יותר.

אבל קצת אחר כך מיכל אמרה לי שכבר אין לה כוח יותר וזה קשה לה
לחיות ככה, בלי טיפת ריגוש בחיים.
האמת? לא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני, ואיזה ריגושים אני צריך
להביא לה בדיוק כדי שתשתכנע להשאר איתי בכל זאת.
ניסיתי לשכנע אותה, אבל כשזה מגיע למילים אני די אילם.
כאילו אני יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד וזה פשוט לא יוצא
בצורת מילים.
אז ניסיתי לרגש אותה.
הבאתי לה פרחים ומתנות ושוקולד, וגם הזמנתי לנו מקום במסעדה
מפוארת ויקרה מאוד (יוני אמר לי שנשים מתות על דברים כאלה),
אפילו שחודש אחר כך עוד נחנקתי מהתשלומים.
ניסיתי גם לכתוב לה מכתב אהבה "כמו שרונן של שגית כותב לה", מה
שטרחה להזכיר לי בכל הזדמנות, אבל זה נראה קצת כמו מכתב של ילד
קטן, וקצת כמו מכתב של עולה חדש, ומיכל רק הסתכלה על הדף, עשתה
מן פרצוף כזה, לא נעים, ואמרה: "נחמד, כן."
ויומיים אחר כך היא ארזה את הדברים שלה, עזבה את הדירה, ולא
חזרה אליה יותר.

חודש אחר כך, כשכבר לא ידעתי מה לעשות כדי להחזיר אותה אלי,
וכשכל הרעיונות של כבר נגמרו, נזכרתי בכרטיס הזה.

התקשרתי למספר שהיה רשום בכרטיס שלהם.
ענתה לי מזכירה נחמדה, וקבעה לי תור ליום למחרת.
התלבשתי קצת חגיגי, הרגשתי כאילו אני הולך לעשות משהו מיוחד.
כשנכנסתי לחדר קצת נבהלתי.
המכונה הזאת התבררה ככורסא גדולה, ודי נוחה, שהיו מחוברים אליה
כל מיני דברים מוזרים מכל הכיוונים.
לאישה שקיבלה אותי (אני לא יודע איך לקרוא לה. היא לא הייתה
המזכירה, וגם לא רופאה, אבל היה לה חלוק לבן וארוך) היה קול
נעים, מתנגן כזה.
"שב בבקשה" היא אמרה, והרגשתי כאילו היא שרה לי.
התיישבתי, רועד טיפה, אולי מהיסוס.
הזרועות המוזרות של המכונה עטו עלי ברגע שהתיישבתי עליה.
כל אחת מהן התחברה למקום אחר בגוף שלי.
זה היה די לא נעים. הרגשתי כאילו הגוף שלי הוא כבר לא כל כך
שלי.

"אל תדאג, זה לא יכאב, לא תרגיש אותן", אמרה הרופאה.
לאט לאט התרגלתי למגע המתכת על עורי.
מתוך הזרועות של המכונה יצאו מן חוטי מתכת כאלה, שהתחברו לכל
מיני מקומות בראש שלי, והרגשתי מן זרם כזה עובר לי בראש מדי
פעם.
"באיזו שפה אתה רוצה את התרגום?" שאלה.
"עברית, ברור" אמרתי.
היא התעסקה עם מן לוח בקרה ענק שהיה בצד החדר, הקלידה כל מיני
דברים שגרמו למכונה לזוז קצת, להדק את המגע עם הראש שלי,
ולעשות עוד ועוד זרמים.

"זהו זה, היא מוכנה. עכשיו אתה צריך רק להתרכז חזק חזק במחשבה
שאותה אתה רוצה לתרגם למילים, ומכאן" היא הצביעה על מעיין חריץ
בצד הכורסא, "יצא דף עם מה שהמכונה תרגמה.
אם זה לא ימצא חן בעיניך, תוכל לנסות שוב."

היא עזבה את החדר, ואני נשארתי שם, מרגיש קצת כמו ילד נטוש,
שנתנו לו משימה והוא לא יודע מה לעשות איתה.
ניסיתי להתרכז במחשבה על מיכל בכל הכוח.
זה לא היה כל כך קשה, כי גם כך חשבתי עליה רוב שעות היום.
חשבתי על כמה אני אוהב אותה, כמה אני רוצה לחזור אליה, כמה היא
חשובה לי, כמה היא יפה.
זה נמשך אולי חמש דקות, וכולי שקעתי במחשבות על מיכל.
הדלת נפתחה וקטעה את זרם המחשבות שלי.
"נו, תקרא, תראה מה יצא."

הוצאתי את הדף מתוך החריץ המוזר הזה, וקראתי את מכתב האהבה
היפה ביותר שקראתי אי פעם.
כל המחשבות שלי היו מנוסחות היטב, מפוסקות, מתוארות בעברית
נקיה ויפה, עם ביטויים כמו "תשוקה בוערת", או "עיני יוקדות באש
של תאווה".
לא האמנתי שאני חשבתי את כל המכתב הזה.
הרופאה חייכה ואמרה: "נו, יצא טוב?"
הנהנתי במרץ, כאילו הוצפתי במן איזו נחישות פתאומית.

כשיצאתי לרחוב, התחלתי לרוץ כמו מטורף.
הגעתי לבית של מיכל, דפקתי בכוח על הדלת שלה.
נראה לי שהיא קצת נבהלה.
"מה אתה עושה כאן?!"
היא שאלה, בחצי הפתעה, חצי קרירות.

"אני... רציתי להביא לך... את זה" אמרתי.
"מה זה?" היא שאלה.
"זה... תקראי." מלמלתי.

היא קרעה את המעטפה בחוסר סבלנות מופתע, והתחילה לקרוא.
לאט לאט ראיתי איך העיניים שלה נפתחות בפליאה והחיוך שלה
מתרחב.
כשסיימה לקרוא הכניסה את המכתב בחזרה למעטפה.
"אבל... זה כבר מאוחר מדי, ליאור. יש לי מישהו אחר" היא אמרה
במבוכה.
"אה... טוב." אמרתי. פתאום השתלטה עלי אדישות בלתי מוסברת.
"שלא תבין אותי לא נכון, זה מקסים... אבל... טוב, זה כבר לא
משנה."
"כן", אמרתי "זה כבר לא משנה."
"טוב, אז... להתראות, ליאור."
היא אמרה וסגרה את הדלת.
ירדתי לרחוב, התחלתי ללכת הביתה בצעדים איטיים.

פתאום שמתי לב שהיא לא החזירה לי את המכתב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה שאני הכי
אוהב בבמה חדשה
זה את כל אלה
שאין עליהם טיפה
יצירתיות
וכותבים סלוגנים
תחת השם שלי, מה
אני אגיד לכם,
שלי לא היתה
מוצצת לכם
בחיים, ביד היא
לא היתה מביאה
לכם.





החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/06 11:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר רעי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה