בס"ד

המבטים שלהם הצטלבו. כולם ראו שהקליק הראשון התעופף באוויר.
היא חייכה את החיוך המקסים שלה והעיניים שלו התמלאו בעניין.
היא עדיין ילדה, בת 15 בשבוע הבא, והוא כבר חווה הרבה בחייו.
בן 19 וקצת, נאה, עיניים ירוקות וגדולות ושער שחור חלק. הוא
קפץ למקום בשביל לפקח שהכל בסדר, שלא חסר כלום והכי חשוב שאחיו
נהנה במסיבת יום ההולדת שלו.
הם הזמינו אותו להישאר איתם קצת, לספר להם על הצבא ועל הטיול
שלו להודו ולעזור להם בבניית האוהלים. השמש החלה לנשוק לים
והשעה של הרומנטיקה השתלטה על כולם. טליה ובן, ילד היום הולדת,
הלכו לטייל, למיכל ולגדי היו עיסוקים בצוק שליד, רונית ישבה
לקרוא את הספר שלה ורון הציק לליטל בניסיונותיה הכושלים לישון
קצת.
והיא - נשארה לידו, מביטה אל האופק של הים, מתחילה להרגיש איך
שהמבט שלו מתמקד בה, עוטף אותה.
הוא הדליק מדורה קטנה והזמין אותה לשבת איתו ולהתחמם. הם
התחילו לדבר. דיברו חצי שעה על הלימודים שלה, על הזיכרונות שלו
מבית הספר, על הקשר שלה עם אחיו, על צבע השמיים, על הים, על
מזג האוויר - עד שכבר לא היו להם מילים יותר. שררה דממה לכמה
שניות ואז הוא לחש לה שהעיניים שלה מהפנטות אותו. היא הורידה
את הראש במבוכה. הוא התחיל לדבר אליה כל כך בנועם וברכות עד
שהיא נאבדה בין המילים שלו ונתנה לעצמה ליהנות מקולו באוזניה.
היא הרימה את ראשה כדי לומר לו תודה והוא הביט לה לתוך
העיניים. שיתק אותה. היא לא יודעת כמה שניות, או אולי דקות,
עברו מאותו הרגע והוא נגע עם האצבע שלו בסנטר שלה ומשם בעדינות
החליק דרך הלחי שלה והגיע עם כל כף ידו הרחבה אל מתחת לאוזן
שלה, אל הצוואר שלה.
לאט, לאט היא הרגישה שכוח מסוים ולא ברור גורם לה להתקרב אליו,
בלי שליטתה. היא הגיעה עם הראש קרוב מאוד לראשו ויכלה להרגיש
עתה את הנשימות שלו. היא נרתעה לאחור והסיטה את מבטה ממנו. הם
שמעו את הקולות של כולם מתקרבים והתרחקו אחד מהשני.
היא נעמדה והחלה להתעסק בתיק שלה כדי למצוא מוצא כלשהו מהמצב,
אך הוא צעק אליה בתוכו שתחזור אליו.
כולם ישבו סביב למדורה, שרים שירים, מספרים סיפורים ובדיחות
וצוחקים. כולם מלבד שניהם.  היא ישבה הכי רחוק ממנו שיכלה,
מולו, ובהתה בו מבעד ללהבות של האש. הוא לא שם לב, רק חשב על
איך יוכל הוא שוב לדבר איתה, למצוא לעצמו זמן איתה לבד.
הילדים התחילו להיות עייפים והמדורה התרוקנה בקצב מהיר יותר
משיכלו לשער. המדורה החלה לדעוך והוא יכל להביט בה בבירור.
האוויר התמלא קרירות. היא רצתה לבקש ממנו שיבוא ויחבק אותה, אך
לא הצליחה להוציא מילה מפיה.
הוא שאל "קר לך?" והיא לא ידעה מה לענות. אם תאמר לו שכן, אולי
הוא יציע לה להיכנס לאוהל עם כולם, אולי יחשוב שהיא רק רוצה
שהוא יתקרב אליה, אולי הוא ידליק שוב מדורה והיא לא תוכל לראות
אותו או שאולי הוא יביא לה את החולצה שלו ויהיה לו קר. אם תאמר
שלא, היא עלולה לחלות או לקפוא מקור. הוא חזר על השאלה, חשב
שהיא לא שמעה, אך הפעם בטון גבוה יותר "קר לך?" היא ענתה לו
בשקט "כן, קצת". הוא שאל אותה אם הוא יכול לשבת יותר קרוב אליה
כדי שיוכל לחמם אותה, כמובן שרק אם היא רוצה. היא הנהנה. הוא
התקרב אליה, התיישב מאחוריה והיא הרגישה את זרועותיו מתקרבות
למותניה ומחבקות אותה בעדינות. כבר לא היה לה קר. היא הרגישה
מוצפת בחום ופחדה שהוא ישים לב לזה ויתרחק. הוא קירב את ראשו
לאוזנה ונשק לה ברוך. היא עצמה את עיניה והרגישה שהיא מרחפת לה
בתוך ים של נוצות ותחושות נעימות. היא הביטה לאחור - אל פניו -
והתקרבה אליהן. הוא הרגיש אותה נושמת נשימה עמוקה ואיטית
והתקרב אל שפתיה.
כל העולם נעצר והם הרגישו רק שניהם בתוך סופת הוריקן עדינה.
הוא הרגיש את החמימות שבשפתיים שלה ונהנה ממנה. הם התנשקו למשך
כמה שניות ארוכות עד שהטלפון שלו צלצל.
"הלו?" "מה? אני מיד בא... אל תדאגי, אני כבר שם." הוא נשק לה
על הלחי ללא מילים, קם והלך משם. היא נשארה לשבת בלי להבין מה
קורה, הוא הביט אליה לפני שעלה לרכב במבט מצטער. היא הרגישה
איך הקור חודר לתוכה, איך זלגה מעיניה דמעה אחת מהירה ורותחת.
היא הסתובבה אל הים והיא שמעה את קולו של המנוע של הרכב שלו
נוסע ומתרחק משם.