אני לא זוכרת בדיוק מה היתה השעה, אני לא חושבת שאני יודעת
בכלל מה היתה השעה. אני קמה מהמיטה, יורדת למטה במדרגות, מגיעה
למטבח. אבא בוחש את הקפה שלו עם כפית ומדפדף בעיתון שמונח
לפניו. אמא יושבת ליד השולחן, נראית מנומנמת, שותה קפה גם כן,
שקטה, בוהה מחוץ לחלון הגדול של הסלון. אני נעמדת בכניסה
למטבח, מסתכלת על ההורים שלי. אני יודעת שאבא עוד מעט יוצא
לעבודה, אבל מה אמא ערה בשעה כזאת?... למרות שאני לא יודעת מה
השעה, אני יודעת שאני לא רגילה לראות את שניהם ביחד במטבח
בשעות האלה של הבוקר.
אני מסתכלת לסלון. פתאום מזדעזעת לגמרי - גופה שוכבת לנו שם.
אני מסתכלת עליה מתוך סקרנות, לא יכולה להוריד את העיניים
ממנה. הגופה כבר רקובה, כבר כמעט לגמרי. והיא שוכבת לנו שם
בסלון בלי שיתייחסו אליה בכלל. אני פונה לאבא שלי "מה זה עושה
כאן?... לא צריך להזיז את זה?...". והוא מסתכל עליי במבט לא
מעוניין, ועונה בקצרה "יש עוד זמן". אני כמעט נופלת מרוב
זעזוע.
בחוץ כבר כמעט לגמרי אור, אבל יש לי עוד קצת זמן לישון. אני
מסיחה את דעתי מהגופה ששוכבת בסלון שלנו והולכת לכיוון החדר
שלי. חוזרת לישון. אני קמה רעננה, אבל מרגישה שמשהו לא בסדר,
לא נורמלי. אני מסתכלת על הגוף שלי וכולו רקוב, כמעט לגמרי.
אני קמה, אבל לא מהמיטה, אלא מהמקום המדויק שבו שכבה הגופה,
קמתי לתחייה. אני מתארגנת ליום לימודים, עדיין כמעט לגמרי
רקובה, אבל משום מה זה לא מפריע לי. תוך כדי הליכה אני מתחילה
להתחדש. פתאום קצת ורידים, אחר כך קצת עור, ובסוף אני כמעט
בנאדם. אני עדיין מאוד רזה, מרגישה שאני חלשה. האנשים מסביב לא
מתייחסים אליי מוזר, כאילו ציפו לזה. ואני מחייכת בחוסר אונים,
מקווה שכל זה סימן טוב.

החלום הזה היה כמעט אמיתי. קמתי מהלילה הזה בהרגשה נוראית. זה
הזכיר לי את הפעם שניסיתי להשתנות, וכמעט הצלחתי. כבר שיניתי
תפיסת עולם, כבר התבגרתי אפילו יותר מהר ממה שהתבגרתי בשבע
עשרה שנות קיומי. אבל השינוי לא היה מספיק... הוא היה רק כמעט
מספיק...