תמיד היינו ביחד שני הזוגות המופלאים - טליה ורונן, ואני
ואלירם.
טליה ואני בנות שש עשרה וחצי יוצאות לבית קפה כדי להשלים פערים
שהצטברו ולשתות איזה קפה חם. שולחן לידנו יושבים שני בנים בני
עשרים או משהו כזה, שותים ומנסים להתחיל עם המלצרית. טליה ואני
ברגעי החירפון שלנו יחד תמיד מתחילות עם אנשים מצחיקים כמו
אותו היום. באנו לשולחן ושאלנו אם אפשר לשבת איתם, ביקשנו
שיזמינו לנו חצי ליטר בירה ומאז הכל זרם, טליה ורונן אני
ואלירם. הסתבר שגם הם חברים הכי טובים, אחד במודיעין השני
בצנחנים, התחלנו לצאת איתם וכולנו ביחד. היה לנו מנהג בימי
חמישי שאני ורונן רואים כדורסל וטליה ואלירם רוקדים סלסה.
היינו ארבעת המופלאים, בלתי נפרדים שכזה, בימי שישי קיציים
ששניהם בבית היינו נוסעים עם הג'יפ של אלירם לים ומשתגעים על
כל הראש. אף פעם לא היה משעמם איתם.
גם לשכב התחלנו באותו הזמן אני מתקשרת לטליה יום אחרי כדי לספר
לה והיא בדיוק רצתה להתקשר אליי לספר לי, לשתינו הייתה את אותה
תגובה מפוחדת ומרוחקת ושניהם הגיבו אותו דבר.
כשהיינו יוצאים יחד היינו מדברים על זה שאחרי שהבנים משתחררים
ואנחנו בין הצבא לתיכון נוסעים לשבועיים לצרפת, הייתה לנו גם
בדיחה פרטית ששם נעשה חילופי זוגות לכמה ימים.
לכל אחד היה תפקיד בחבורה - אלירם היה הנהג המצחיק, עם הג'יפ
והבדיחות שלו מגיעים למקומות שאף אחד לא חלם להגיע אלייהם.
טליה הייתה הרקדנית הפרועה תמיד הייתה מוציאה אותנו למסיבות
שונות ומשונות.
רונן היה ה"אמרתי לכם" כל פעם הוא ידע לפני כולם משהו ובכל זאת
שכנענו אותו לעשות את זה ובסופו של דבר הוא היה אומר "אמרתי
לכם".
ואני האמא של החבורה, לכל מקום מביאה את כל מה שצריך, תמיד
דואגת שלכולם יהיה טוב ולפעמים הורסת שמחות.
ביום ראשון חודש לפני השחרור שלהם דיברתי עם טליה בטלפון כדי
לסדר את הטיול שלנו לצרפת, כבר השוונו מחירים, בדקנו מלונות
הכל כבר היה מוכן רק שישתחררו ושבוע אחרי זה נטוס מכאן. פתאום
צלצול בדלת, אני בגופייה ומכנסי ספורט נראית כאילו הרגע קמתי
משינה פותחת, שלושה חיילים בדלת, הטלפון נפל וכמה שניות אחרי
זה עוד שמעתי את טליה צועקת "שירן שירן" בניסיונות נואשים
להמשיך את השיחה אבל לא היה טעם, מאז אותו רגע כבר ידעתי שהכל
מבוטל, החיים שלי התבטלו.
אחרי השבעה רונן רצה לראות כדורסל וכדי לנסות להמשיך בשגרה
באתי אליו, רק באותו רגע קלטתי שאין יותר אלירם ולא יהיה
יותר.
עברו שבע שנים מאז רונן וטליה התחתנו ויש להם ילדה מקסימה
שקוראים לה יעל והיא קוראת לי דודה שירן. טליה מורה לריקוד
בתיכון שפעם למדנו בו, רונן הולך בעקבות אבא שלו ולומד רפואה
ואני לא עשיתי צבא וישר הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, היום אני
מטפלת בילדים ממשפחות שכולות. אתמול יצאתי לשתות קפה באיזה בית
קפה קטן ונידח ומישהו ניגש אליי והתחיל לדבר איתי, החלטתי
שאחרי שבע שנים התגברתי כבר ואני יכולה להתחיל לצאת עם מישהו,
זה מה שאלירם היה רוצה בשבילי. אני - לקראת שחרור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.