את אלו שהיו לי, אנל'א ממש מכירה.
את חלק אני זוכרת ואת קיומם של אחרים, מדחיקה.
ולך תחפש משמעות בעולם, כשאף אחד לא ממש מבין את מעמדו בין
כולם.
ולי אין עתיד ואין לי הווה, אך עבר יש לי הרבה.
והרגשתי מאוהבת והרגשתי מנוצלת והרגשתי מופקרת,
והייתי עם כולם והזדיינתי עם חלקם,
והכבוד שלי למטה, כמעט בגובה הרצפה ובכלל שכחתי מה זאת אהבה.
ואני לא בטוחה שבאמת היא קיימת ובינתיים אני מיותמת.

ויש כאלו שרק גורמים לי להעריץ אותם
ואני לא יכולה לתאר את חיי אם הם לא היו בתוכם
והם חושבים שאני מיוחדת ואני לא ממש מבינה מדוע,
כי כל מה שאני עושה זה לבכות להם באופן קבוע.
ואולי עצם העובדה, שהבדידות בי מכה, צולפת בחוזקה, אני מסרבת
להמשיך בחיי,
ועכשיו לא נשאר לי כלום ודי.

וחברות כמעט ולא נשאר, כל אחת לובשת מסכה ופרצופה מנוכר.
אחרי ימים רבים של הרהורים,
של מחשבות ולבטים,
הבנתי שעדיף לוותר על חלקן,
וזהו הצעד הראשון שאני עושה כדי לתקן את חיי,
לבד, בלי אף אחד מאחוריי.

וכשהגשם ניתך בחוזקה על האדמה,
וריחו שאהבתי נורא,
כבר לא מרגש, לא מיוחד
אני מבינה שאיבדתי את עצמי לעד.

ואתה עם העיניים הכחולות המיוחדות,
ואתה הנשוי, שנתת לי למות מאשליות,
ואתה שעזבת וגרמת לי לבכות,
ואתה שנסעת לארץ רחוקה, לסמים, לחפש שלווה,
ואתה שהשפלת, גרמת לי להיכנע,
ואתה שמשקר לי בלי הכרה (ואני עדיין מאמינה),
ואתה שעזבת עוד לפני שהתחיל, אתה שגרמת לי דמעות להוזיל.

אז רק שתדעו שהפצע יגליד
במוקדם, במאוחר ואני אשאר להעיד
וכשיהיה לי טוב, פעם אחת בחיים, אני אדאג שתראו
ושזה ייחרט לכם בזיכרון שנים!

וכשלבי יימגר אל תוך אגם של תקווה,
תדעו שהאושר המתין לי בפינה.