דוחק את הקץ, לבואו של חדש
מן נימה מאופקת של נועם.
נוטף עגלי זעם, רוחץ במי דווי
חופר יגונו בו בכובע.

מסתיר חופנים של תוגה עמוקה,
הפאתוס עודנו קיים,
טרגדיה-קדושה , אבלות נדושה,
נדמה כי נכוויתי עוד פעם.

עולה על פסגות של הרים לא הרים,
מלטף את אדמת הקצה
בקרים כה קרים ערבים כה רבים,
לעולם איני מתרצה.

בפינות נסתרות את עורכת שולחן,
ארוחה חגיגית גדושת פלא,
ואני בא עייף מאין? לאן?
מול פניהם החולות של כל אלה.

והנה הוא מגיע , לוחץ את ידי,
עד אבדן התחושה המרגש.
אספי את הכל, הוא כבר כאן, מחכה,
הקץ פה, ועימו אין חדש.