אמא, איפה את כשאני צריכה אותך?
אני זקוקה לך.
שתשבי איתי, שתקשיבי, שתעזרי.

אמא, היא פגעה בי.
היא בגדה בי.
את זוכרת שהייתי איתו, ישבנו, דיברנו, וגם שנפרדנו, את עודדת
אותי, ועזרת.
אז איפה את עכשיו?
אני רוצה שתעזרי לי... זה כואב לי.
אני חצי מתה אמא, אני לא מתפקדת.
היאאא היאאא בגדה בייי...
את מבינה!? אחרי שמונה וחצי חודשים של קשר כזה יפה. של אהבה,
תשוקה, והכול... פשוט הכול... הייתי בעננים. בלי לראות שזה
קרה.

אמא, אני הקאתי ממנה.
אני בכיתי. אני הרעבתי את עצמי. אני חולה. אני רזיתי כמו
משוגעת. השתגעתי.
אני הייתי בטיפול.
ואיפה את היית?
את לא היית איתי.
את לא הבנת למה הבת שלך בוכה, למה הבת שלך לא הולכת לצבא, למה
היא מוציאה גימלים, למה היא לא חוזרת הביתה אחרי הצבא.
הכול בגללה.
ואת לא מקבלת את זה.
את לא מבינה כמה שזה קשה ככה.
אני זקוקה לך, שתשבי איתי ותדברי איתי, שתקבלי את זה.
כי אני יודעת שבתוך תוכך, את מקבלת את זה.
אבל הוא, הוא עשה לך שטיפת מוח.
ואת רק ישבת מולי. בכית. ובכית.
ואני? נשבר לי הלב.
רציתי למות.
''מה, הבת שלי תהיה לסבית? מה יגידו?''

את לא כזו. הוא כזה.
מצידי, שילך מכאן.
שה' ייקח אותו. אבל שישאיר אותך, ואולי תפקחי את העיניים,
ותראי שזה לא כל כך נורא.
שזה בסדר. שזה טבעי. שאני לא היחידה בעולם ש''חולה'' בזה.
שיש עוד כמוני. שכולם מקבלים את זה חוץ ממך. ומאבא.


אמא, תעזרי לי. אני צריכה אותך.
נשבר לי הלב. אני מתה... אני כולי מתה.
שתדעי... תעזרי...


אמא, היא הרסה אותי.

אני לא רוצה להתאהב יותר בחיים.